חיסולי המדענים מגבירים את התמיכה האזרחית באיראן בפרויקט הגרעין

אחד הענפים המתפתחים בתחום הפרשנות שהופך מהר מאוד לספורט לאומי, הוא לנחש בניחוש מושכל, איך, מתי והיכן צפויה איראן להגיב על חיסול המדען הבכיר מוחסן פחריזאדה, משל כי מדובר בגזירת גורל ומחויב המציאות שאיראן חייבת לפעול איכשהו ומתישהו נגד מישהו.

כך פעלה איראן נגד בסיס צבא ארצות הברית בעיראק לאחר חיסולו של מפקד כוח קודס קאסם סולימאני, ולכן לא בלתי נמנע שהיא תפעל גם עתה נגד מי שהיא תאשים כאחראי לחיסולו של פחריזאדה. לא ניתן להתעלם לגמרי מכך שלנקודת הנחה זו יש בסיס רציונלי, שכן כך היה מצופה מאיתנו להגיב אם וכאשר היו פוגעים בנו. הלא רק על ניסיון החיסול של השגריר שלמה ארגוב יצאנו למלחמת לבנון הראשונה. אבל זו ראייה מופשטת כמובן.

אולם, נקודת מוצא זו לא מתייחסת לעובדה שאיראן נמצאת במשבר מנהיגותי חמור תחת שלטונו של הנשיא חסן רוחאני והמנהיג הרוחני עלי חמינאי. שנת 2020 תיזכר אצל כולנו כשנה אפלה בה מגפת הקורונה פגעה בהישגים כלכליים וחברתיים שנבנו במשך שנים ארוכות. באיראן לעומת זאת, נקודת ההתחלה הכלכלית של המגיפה שעודנה משתוללת נמוכה מאז ומעולם, למרות הצנעה רשמית מרשימה של המוסדות האיראניים. המגיפה שגובה את חייהם של עשרות מדי יום, פוגעת גם במורל הלאומי וכמו ביתר המוסדות בעולם, גם ביכולת של המשטר להתמודד עם איומים מבית ומחוץ.

מה שבאמת מעניין את האיראנים כיום הוא המצב הכלכלי ומשבר הקורונה. יש לציין כי ישראל לא נטלה אחריות על חיסול פחריזאדה והפעולה מיוחסת לה רק בכלי תקשורת זרים, אולם בהחלט ניתן לומר כי במאבקה ארוך השנים בגרעין האיראני, היא משמרת את הנושא על סדר היום ובעקבות כך העם האיראני וגם הגולה האיראנית ומתנגדי השלטון, עקרונית בעד חיזוק החוסן הלאומי, שיכול לבוא לידי ביטוי גם בעוצמה הגרעינית. כלומר, המאבק הישראלי מסייע לכאורה למשטר האיראני ליצור קונצנזוס סביב משמעות הגרעין לאיראן.

עוד משחר המהפכה, פעלו כוחות מתנגדים של המוג'אהדין, הפורקאן, ותנועות התנגדות אחרות שראו בעליית האסלאם הרדיקלי של חומייני הפרה של "הערבות ההדדית" שהייתה ערב המהפכה, וביקשו בחיסולים אלה להפיל את הכוחות המניעים שלה. למרבה ההפתעה, חלק מהחיסולים נעשו בחסות ה-CIA, ויש אומרים שגם המוסד רכש את היכולות לחיסולים שנעשו על ידי זוג אופנוענים גם בתקופה זו.

חשוב לציין בהקשר זה, שפעולות כאלה נראות לכאורה ספונטניות, או ככאלה שמכוונות לאמירה פוליטית או דיפלומטית, אך במציאות עצמה, התכנונים הלוגיסטיים והתיאום המודיעיני הם ארוכים ומורכבים מאשר גחמה פוליטית של מדינה כזו או אחרת. לפעמים הטיימינג הוא מושלם ולפעמים לא. האינטרס האסטרטגי הוא בחיסול עצמו על השלכותיו האסטרטגיות.

אין ספק כי לאיראן, השלכות חיסולי מדעני הגרעין שלה בעשור האחרון הן הרסניות, אך לא בלתי הפיכות. אין להקל ראש בתחושה האיראנית לגבי הפגיעות, חוסר הביטחון והפחד שגם דמויות פוליטיות, ביטחוניות ומדענים - מסומנות. אולם, המשטר האיראני יודע כי ביסוד המטרה של הפעולה טמונה ההפחדה וההרתעה, ואולי גם האמונה שאיראן תחדל מפעולותיה לקידום החזון הגרעיני שלה. האמונה במערב אומרת כי אולי יש למחוסלים מחליף, אך לא תחליף. אולם לא כך פני הדברים.

בעבר שלחה איראן מאות ואלפי סטודנטים לרוב המוסדות שלימדו בצורה יסודית ואקדמית פיזיקה גרעינית. אחד מהמקומות הבולטים היה אוניברסיטת הסורבון בצרפת. גם שם וגם במקומות אחרים, ידעו סוכנויות המודיעין הבינלאומיות לבנות פרופיל ולקטלג את אותם מדענים שנשלחו ללמוד תואר ראשון, שני, שלישי ופוסט-דוקטורט בפיזיקה גרעינית ולעקוב אחר פעילותם עבור המהפכה.

אולם בשנים האחרונות יש דעיכה משמעותית במספר האיראנים שלומדים במוסדות אלה את אותם תחומים, וזה לא נובע מחוסר חשק או עניין ללמוד את הנושאים המדוברים, אלא מתוך ראייה אסטרטגית איראנית שהם לא יכולים, כאומה המחשיבה את הידע והמידע לעוצמה - להיות סמוכים על שולחנות אקדמיים זרים ונתונים למעקב בלתי פוסק. לכן, הם דאגו לייבא את הידע הזה לאיראן עצמה.

משמעות הדברים היא שהידע בתחום נלמד בכל השלבים האקדמיים והמדעיים באיראן, ולארגוני המודיעין הבינלאומי קצת יותר קשה מבעבר, אך לא בלתי אפשרי, לסמן מטרות. משמעות נוספת היא, שאנחנו לא יודעים באמת כמה מדעני גרעין צומחים באיראן ומה איכותם ביחס למדענים מקבילים בעולם המערבי. בניגוד לכור הגרעיני הבודד שהיה בעיראק ובסוריה, באיראן יש עשרות מתקנים ולכל מתקן מספר מפעלי תמיכה. את החשבון, אתם יכולים לעשות בעצמכם.

מבחינת איראן, התשובה היא דואלית. כלומר, יש רצון ליישר קו מדעי עם העולם (דבר שהביא להקמת כתבי עת וקתדרות שלא נופלים באיכותם מזה של העולם המערבי) ובכך אין חולק - יש הכרה אקדמית בינלאומית; ושנית, הפשרה מאפשרת לשמור את הידע באיראן עצמה ולטפח את המדענים נאמני השלטון קרוב ככל שניתן, ומוגנים ככל שאפשר, וגם לרמוז לאורך רוח אסטרטגי בנושא הגרעין ופיתוח המדע באיראן עצמה.

בשלב המעבר בין ממשלו של טראמפ לזה של יורשו ביידן, מנסים הכוחות האזוריים לשפר עמדות ולהציב לממשל הנכנס מעין תמונת מצב אפשרית ובלתי הפיכה של האג'נדות האסטרטגיות שלהם. מצד ישראל, לא תהיה פשרה על נושא הגרעין, גם במחיר של עימות דיפלומטי ואולי אפילו צבאי נקודתי עם שלוחותיה של איראן באזור או עם איראן עצמה, תלוי כמה ערב הסעודית תרצה לעזור לנו להפריע לביידן.

מצד איראן - לשמור על פרופיל נמוך לתגובה ככל שניתן ולקוות שביידן הוא תאומו של אובמה, ואז, תחת משנה סדורה של מדיניות חוץ אמריקנית מכילה ומקילה, תוכל איראן גם להתקדם לעבר הגרעין המיוחל וגם להגיב בזמן ובמקום שהיא תחפוץ, מבלי לחשוש לזעם אמריקני לא צפוי כפי שהיה תחת טראמפ.

החידה הגדולה היא כיצד תנהג ארצות הברית, שתנסה להתבדל מהשיטה הטראמפיסטית לניהול או ליצירת משברים באזור, ומצד שני, להיות די ברורה בנוגע לאסטרטגיה הביטחונית והדיפלומטית שתעמוד על סדר היום האזורי בארבע השנים הבאות. עד אז, כל הצדדים ינסו לחבוט האחד בשני בלי לשבור לגמרי את הכלים.

פרופ' רונן א. כהן הוא מרצה במחלקה ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת אריאל וראש המרכז לחקר המזה"ת ומרכז אסיה