בראשית אוקטובר העניק הנסיך בנדר בן סולטאן ריאיון ארוך וחשוב לערוץ אל-ערביה הסעודי. בנדר אינו עוד אישיות בכירה, אלא בשר מבשרו של בית המלוכה בערב הסעודית, שהחזיק יותר מ-30 שנים בתפקידי מפתח בממלכה: שגריר בוושינגטון, ראש המועצה לביטחון לאומי וראש המודיעין הכללי. דבריו מבשרים על הלך רוח.
בנדר תקף בצורה יוצאת דופן את ההנהגה הפלסטינית, והאשים אותה בהחמצת הזדמנויות לשלום, בשחיתות, בפלגנות, בקבלת החלטות מוטעות והתעלמות מהסיוע הנדיב של מדינות המפרץ - ובראשן ערב הסעודית - לעניין הפלסטיני. קולו של בנדר היה רועם, אך לא בודד.
עיתונאים סעודים בכירים פרסמו מאמרים התומכים בהסכמי הנורמליזציה של איחוד האמירויות הערביות ובחריין עם ישראל מצד אחד, ומבקרים את חוסר המעש הפלסטיני מצד שני. הגדיל לעשות עבד אל-רחמן אל-ראשד, עורך העיתון "אל-שרק אל-אוסט" לשעבר ומנכ"ל ערוץ אל-ערביה בהווה, כשהצדיק את זכותה של כל מדינה לקבל החלטה ריבונית בהתאם לאינטרס שלה.
עוד בוואלה!
קולות השלום הנשמעים מכיוונה של ערב הסעודית אינם מקריים; הם מלמדים כי מתחולל שינוי עמוק בעמדה הסעודית. ואולם, העמדה הרשמית שלהם, כפי שבוטאה על ידי שר החוץ פייסל בן פרחאן, היא שנורמליזציה תושג רק לאחר פתרון הבעיה הפלסטינית.
מי שחושב שהשינוי בעמדה הסעודית הוא תולדה של ההתפתחויות במזרח התיכון בשנים האחרונות, מפספס את התמורה שהתחוללה בממלכה כלפי ישראל, לפחות מאז מלחמת 1967. ישנן עדויות רבות שסעודיה הכירה בישראל בגבולות 1967, אם כי לא באופן רשמי ופומבי. יתרה מזו, יורש העצר ולימים מלך ערב הסעודית, פהד, ניסה בשנות ה-70 ליצור קשר עם ישראל לפחות פעמיים, אולם שליחיו נדחו.
בניסיונות אלו, היתה המטרה הסעודית להבהיר שקניית נשק מתקדם - מטוסי F-16 - לא יהוו איום על ישראל. צעד זה יהפוך לדפוס התנהגות, כשהאמירויות ביקשו מרבין שלא להתנגד ב-1995 לאספקת מטוסי F-15. דפוס זה יחזור שוב לגבי ה-F-35 במסגרת הסכם השלום עם האמירויות.
פהד היה גם זה שפרסם יוזמת שלום בספטמבר 1981. הייתה זו הפעם הראשונה שערב הסעודית יזמה תכנית שלום לפתרון הסכסוך הישראלי-ערבי, והיא לימדה על עוצמתה האזורית בעקבות בום הנפט של שנות ה-70. ההכרה בישראל התחבאה מאחורי ניסוח מעורפל, שדיבר על הכרה ב"זכותן של כל מדינות האזור לחיות בשלום". היוזמה התקבלה לאחר תיקונים, על ידי ועידת הפסגה הערבית בפס שבמרוקו ב-1982, אולם ישראל דחתה אותה מכל וכל.
ראש הממשלה מנחם בגין לא היה מוכן לקדם תכנית שדיברה על הכרה באש"ף, ועל הקמת מדינה פלסטינית בגבולות 1967, שבירתה מזרח ירושלים. הרטוריקה השלילית של בגין לימדה על קיומם של דימויים שליליים לגבי הממלכה והנהגתה. המגעים שקוימו מאחורי הקלעים בין מנהיגי ערב הסעודית ומנהיגים במערב לימדו כי מאחורי הניסוח המעורפל אכן עמדה הכרה סעודית בישראל.
כ-20 שנה מאוחר יותר - בפברואר 2002, בשיאה של האינתיפאדה הפלסטינית, פרסם יורש העצר ולימים המלך עבדאללה יוזמת שלום שנייה. יוזמה זו התקבלה לאחר תיקונים על ידי ועידת הפסגה הערבית בביירות, והפכה ליוזמת השלום הערבית השנייה. יוזמה זו כבר דיברה במפורש על הכרה בישראל ונורמליזציה עמה, בתמורה לנסיגה ישראלית לקווי 1967, הקמת מדינה פלסטינית שבירתה מזרח ירושלים, וכן ניסוח מעורפל לגבי פתרון בעיית הפליטים שיהיה מוסכם על הצדדים.
למרבה התדהמה, ישראל הרשמית מעולם לא הגיבה ליוזמת השלום הערבית, בטענה - או יותר נכון בתואנה - שהיא לא הוצגה לה רשמית. אמנם כמה פוליטיקאים, ובהם אהוד אולמרט ושמעון פרס, התבטאו באופן חיובי כלפיה, אולם לא היה בכך כדי לחפות על אחד מהמחדלים הגדולים של המדינאות הישראלית.
צמיחתה של איראן כאיום צבאי וגרעיני במפרץ, היווה גורם מדרבן עבור הממלכה כדי לחפש דרכים חדשות לישראל. באופן קונקרטי, היתה זו מלחמת לבנון השנייה בקיץ 2006, שהאיצה את שיתוף הפעולה מאחורי הקלעים. כמנהיגת העולם האסלאמי-סוני, סעודיה ראתה בחשש כיצד השיעים בהנהגת איראן חותרים להגמוניה באמצעות שליחים אזוריים, כמו חיזבאללה בלבנון ומשטר שיעי אוהד בעיראק, שקם בעקבות הכיבוש האמריקני ב-2003.
תקופה קצרה לאחר המלחמה נפגש ראש הממשלה אולמרט, כשהוא מלווה בראש המוסד מאיר דגן, בבנדר, שכיהן באותה עת כראש המועצה לביטחון לאומי. לבנדר יש היסטוריה ארוכה של פגישות עם ישראלים ומנהיגים יהודים בארצות הברית. הייתה זו התחלה של שיתוף פעולה חשאי ישראלי-סעודי, שאף הביאה את דגן לטוס בחשאי לערב הסעודית ב-2010 ולהיפגש עם ראש המודיעין.
הקשר הישראלי-סעודי לא בא על חשבון יחסיה של הממלכה עם הפלסטינים. למען האמת, מאז שנות ה-70 תיווכה ערב הסעודית בין אש"ף לארצות הברית, מתוך מטרה לשכנע את הפלסטינים להצטרף לתהליך המדיני, אולם ללא הצלחה. גם הצגת שתי תכניות שלום נועדה, בראש ובראשונה, למצוא פתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני, ובכך להביא ליציבות במזרח התיכון.
הסעודים גם תרמו סכומי כסף נדיבים לקופת הפתח - הארגון הפלסטיני החשוב ביותר באש"ף. העיתונאית הסעודית ופאא' אל-רשיד טענה כי ערב הסעודית תרמה לפלסטינים כמיליארד דולרים מ-1994 ועד 2008. אי לכך, אפשר להבין את האכזבה הסעודית מאי היכולת שלהם לתרגם את המנוף הכלכלי שלהם להישגים מדיניים.
הדרך לנורמליזציה
לאורך השנים, מדיניות החוץ הסעודית הייתה פרגמטית וזהירה. היא השתדלה לפעול למען השגת קונצנזוס ערבי. ביקור סאדאת בירושלים וחתימת השלום עם ישראל, העמידה את המדיניות הזו במבחן, אולם בסופו של דבר נאלצו הסעודים להצטרף למחנה המתנגדים להסכם. 40 שנה מאוחר יותר, ערב הסעודית מתקרבת להכרה פורמלית ופומבית בישראל, כפי שאפשר להתרשם מקולות השלום שנשמעים ממנה, אולם היא עדיין לא שם. מה דרוש כדי שזה יקרה?
ראשית, נראה כי אחת הסיבות להססנות הסעודית נובעת מחילוקי דעות בתוך ההנהגה: בעוד המלך סלמן מחזיק בעמדה המסורתית, שדוגלת בקשירת הנורמליזציה עם ישראל לפתרון הבעיה הפלסטינית, בנו, יורש העצר מוחמד (הידוע בכינויו MBS), תומך ככל הנראה בגישה של האמירויות. בכך, הוא מייצג את דור המנהיגות הצעירה שאינה מוכנה יותר להיות כבולה על ידי הבעיה הפלסטינית בקידום האינטרסים של המדינה.
שנית, כשומרי המקומות הקדושים לאסלאם, מכה ומדינה, אליהם עולים לרגל כשני מיליון מוסלמים מרחבי העולם מדי שנה, הסעודים צריכים להימנע מהרפתקאות מדיניות שיש להן השלכות כלכליות דרמטיות.
שלישית, יחסיה עם ארצות הברית בתקופת טראמפ היו מצוינים והיא לא הייתה צריכה לשלם במטבע הישראלי כדי לחזק את מעמדה בוושינגטון. עליית ביידן ונסיגתה ההדרגתית של ארצות הברית מהמזרח התיכון מהווים מקור לדאגה, וזו בתורה יכולה דווקא לחזק את הרצון הסעודי לחזק את הקשרים עם ישראל - אולי אף בגלוי.
מגמת היחסים בין ישראל וערב הסעודית ברורה, אולם אין לדעת מתי ייפול הפור. יש להניח כי בכל מקרה ישראל לא תקבל מתנות חינם. כינון יחסים עם ערב הסעודית יהווה פריצת דרך מדינית לישראל ביחסיה עם העולם הערבי והאסלאמי.
מצב זה מייצר הזדמנות גדולה לפתרון הבעיה הפלסטינית באמצעות דיאלוג ישיר בין ישראל, ערב הסעודית והאמירויות, בשיתוף עם הפלסטינים, ובברכת ארצות הברית. עתה נותר לראות אם אנו בשלים ליוזמת שלום ישראלית-ערבית.
פרופ' אלי פודה מלמד בחוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית בירושלים. הוא חבר הוועד המנהל במיתווים - המכון הישראלי למדיניות חוץ-אזורית.