זדורוב מקווה למשפט חוזר. ההיסטוריה לא משאירה לו פתח לאופטימיות

משפט חוזר נתפס כניסיון תיקון של עוול בלתי נתפס, שנועד לשחרר אדם חף מפשע מהכלא. בעוד שבארה"ב ראיות DNA שחררו מאות אסירים שהורשעו בעבירות החמורות ביותר, בישראל נעשה צדק עם מעט מאוד חפים מפשע. קומץ המשפטים מלמד בעיקר על כך שהמערכת לא מוכנה להודות בטעויות

בווידאו: העליון דן בבקשת רומן זדורוב למשפט חוזר (צילום: רוני כנפו)

למרות מגפת הקורונה, רומן זדורוב התעקש להגיע השבוע פיזית לבית המשפט העליון לדיון בבקשתו למשפט חוזר. עד כדי כך חשוב היה לו להסתכל בעיניו של השופט חנן מלצר. אחרי ששלוש ערכאות (פעמיים במחוזי ופעם אחת בעליון) הרשיעו אותו, הוא רואה בו את תקוותו האחרונה להוכיח את חפותו. אלא שההיסטוריה של המשפטים החוזרים בישראל לא משאירה לזדורוב הרבה מקום לאופטימיות.

מאז קום מדינת ישראל ועד היום אושרו רק 33 משפטים חוזרים. מי שיתעקש בכל זאת למצוא נקודת אור, יוכל להתנחם בכך ש-30 מתוכם אושרו אחרי שנת 1996, אז שונה חוק בתי המשפט והורחבו מעט העילות למשפט חוזר.

עוד בוואלה!

לאורך שמונה שעות: העליון דן באריכות בבקשת זדורוב למשפט חוזר

לכתבה המלאה
התעקש להגיע פיזית לדיון. רומן זדורוב בית המשפט העליון, נובמבר 2020 (צילום: רוני כנפו)

הדוגמה המוכרת ביותר של משפט חוזר בישראל היא של עמוס ברנס, שהורשע ב-1976 ברצח החיילת רחל הלר. הוא זוכה בשנת 2002, אחרי שאחד מחברי צוות החקירה שלו התוודה כי שוטרים אכן היכו אותו בחקירתו, כפי שברנס טען כל הזמן, ולאחר מכן שיקרו על דוכן העדים. לכאורה, זה סיפור מדהים, אולי אפילו כזה ששווה דוקו "פשע אמיתי" בנטפליקס. אבל יש עוד כמה פרטים שכדאי להכיר.

העדויות על האלימות בחקירה ועל שקרי השוטרים היו בידי המדינה כבר מסוף שנות ה-70, ואפילו הביאו להקמת צוות בדיקה מיוחד בראשות המשנה ליועמ"ש, שמצא שיש בהן ממש. ברנס שוחרר מהכלא ב-1983 בחנינה של נשיא המדינה חיים הרצוג, אבל שלוש בקשות למשפט חוזר שהגיש כדי לנקות את שמו לפני ואחרי שחרורו נדחו בזו אחר זו.

19 שנה אחרי ששוחרר מהכלא זכה למשפט חוזר. עמוס ברנס, 2002 (צילום: ראובן קסטרו)

רק בפעם הרביעית שברנס ביקש משפט חוזר, הבקשה אושרה על ידי השופטת דליה דורנר - 19 שנה אחרי ששוחרר מהכלא. הפרקליטות והיועמ"ש, אגב, לא הודו מעולם בפה מלא כי הוא זכאי. המדינה ביקשה תחילה לקיים את המשפט החוזר כדי לנסות להוכיח שוב את אשמתו, אך לאחר מכן חזרה בה וביטלה את כתב האישום בנימוק שלאור הזמן הרב שחלף היא תתקשה להביא את העדים הדרושים.

המשפט החוזר בארץ מטפל מצוין רק במקרים הפעוטים

הגרסה המלאה של זיכוי ברנס נותנת תמונה טובה יותר של המשפטים החוזרים בישראל, אשר רק בשני מקרים הצליחו לחלץ נאשמים משנות מאסר שנגזרו עליהם לשווא. אחד מאותם מקרים הוא זה של מוחמד עאדל חייאט, שהורשע בתחילת שנות ה-90 בניסיון רצח, בחברות בג'יהאד האיסלאמי ובהצתה. רק במסגרת בקשה למשפט חוזר הודתה התביעה שלמעשה עבירת ההצתה יוחסה לו בטעות, והוא מעולם אפילו לא נחקר על המקרה. אלא שלחייאט היה מזל רע במיוחד. לדבריו, סנגורו לא הסביר לו בכלל על מה הוא חותם, וכך הוא הורשע גם באישום הזה.

אפשר להזכיר גם את הגברת רסמייה אבו חדיר, קשישה מזרח ירושלמית שהורשעה בעסקת טיעון, מבלי שנכחה באולם, בעבירות בנייה. נגזר עליה קנס של 520 אלף שקלים, שיכלה להמיר בכחמש וחצי שנות מאסר. אחרי שניתן גזר הדין, טען הסנגור שחל בלבול בגלל עומס במשרדו, ועל פי מספר תעודת הזהות, מי שהורשעה היא לא רסמייה אבו חדיר הנכונה, אלא גברת אחרת בעלת אותו שם. בסופו של דבר, כדי לתקן את הטעות, נדרשה בקשה למשפט חוזר. בטעויות כאלה, שאם לא היו כל כך עצובות הן היו מצחיקות, המשפט החוזר בארץ יודע לטפל מצוין. במקרים הקשים באמת - כמו עדי ראיה ששגו בזיהוי או ראיות מדעיות שטופלו בצורה לא נכונה - הוא מתקשה יותר.

רוב רובם של הזיכויים במשפטים חוזרים בישראל גם לא הורידו ולו דקה אחת של מאסר בפועל. לפעמים, כמו במקרה של ברנס או של חברי "כנופיית מע"ץ" שהורשעו בהצתות, זה מכיוון שהזיכוי מגיע עשרות שנים אחרי שכבר סיימו לרצות עונשי מאסר ארוכים. אבל ברוב התיקים הסיבה היא שמלכתחילה דובר על עבירות קטנות שלא הצדיקו מאסר.

למשל, תיירת שהודתה והורשעה בהסדר טיעון בנהיגה בלי רישיון, ורק במסגרת המשפט החוזר התברר שבכלל היה מותר לה לנהגו עם הרישיון הזר שלה, שהיה בתוקף. כך גם אסף לובין, שהורשע בשנת 2010 בהחזקת נשק משום שבביתו נמצא רימון הלם, ונגזרו עליו שישה חודשי מאסר על תנאי וקנס של 2,500 שקל. בשנה שעברה הוא זוכה לאחר שעד מדינה במשפט של ארגוני פשע הודה בפני חוקריו שהוא זה שהחביא את הרימון. המאסר על תנאי הסתיים מזמן, ולובין ויתר אפילו על השבת הקנס מהמדינה. עוד עוול היסטורי שתוקן, ועוד משפט חוזר לסטטיסטיקה העגומה.

המהפכה שחוללו בדיקות ה-DNA

אחד הדברים שהביאו לידיעת הציבור את תופעת הרשעות השווא, ודרכה את משפטים החוזרים, הוא "פרויקט החפות" של אוניברסיטת קרדוזו בניו יורק, שבעשורים האחרונים הצליח לזכות מאות אנשים שהורשעו לשווא. השיטה, על פניו, פשוטה: מוצאים תיקים שבהם יש חשש לעיוות דין, ושיש בהם ראיות DNA שמסיבה כלשהי לא נבדקו בזמן המשפט המקורי (למשל, כי עדיין לא נעשה אז שימוש משפטי בבדיקות כאלה); בודקים את ראיות ה-DNA; ובמקרים המתאימים מגישים בקשה למשפט חוזר.

פרויקט החפות בארצות הברית עוסק רק בזיכויים באמצעות DNA, ובשל כך מגיע כמעט רק לפשעים כמו אונס ורצח, בהם הסיכוי למצוא ראיות כאלה גבוה. עד היום הפרויקט הביא לזיכוי של 375 בני אדם, לאחר שריצו בממוצע 14 שנות מאסר. 21 מהם המתינו להוצאה להורג.

הכוח האמיתי של הפרויקט הוא העוצמה החד משמעית של ה-DNA. זוהי השיטה הפורנזית היחידה שנבדקה ברצינות ויש לה יסודות מדעיים מוצקים. השוואת טביעות אצבע למשל, מתבססת על ההנחה שאין שני אנשים עם אותה טביעה - אלא שההנחה הזו היא לא באמת הוכחה מדעית. שיטות כמו השוואה מיקרוסקופית של שערות או של סימני נשיכה, שבמשך עשורים נהנו מתדמית מדעית מכובדת ושלחו אנשים לכלא - ידועות היום כ"מדע זבל" שאין שום אפשרות להסתמך עליו.

כשמדע אמיתי מצביע על כך שהאדם שנכלא אינו האנס או הרוצח - אי אפשר להתכחש לכך. בדיקת DNA (צילום: AP, P. Solomon Banda)

DNA, בניגוד אליהם, הוא מדע אמיתי. כאשר מומחה רציני עולה על הדוכן העדים, הוא יאמר שנמצאה התאמה בין הדגימה בזירה לבין הדגימה של החשוד, אך גם מה הסבירות שההתאמה היא מקרית, בהתאם לשכיחות באוכלוסייה של המקטעים הגנטיים שנבדקו. הסבירות להתאמה מקרית כזו יכולה להגיע לאחד למיליארד, אבל היא קיימת. בכל מקרה, כשמדע אמיתי, מבוסס ומתוקף, מצביע על כך שהאדם שהורשע ויושב בכלא אינו האנס או הרוצח - אי אפשר להתכחש לכך. גם אם מישהו טוען שראה אותו בזירה, גם אם מומחה משטרתי כזה או אחר חושב שטביעת האצבע שלו נמצאה שם, ואפילו אם הודה בעצמו. המדע שמאחורי ה-DNA חזק יותר, ומכריח אנשים להקשיב.

אז למה בעצם זה לא קורה בישראל?

המצב בישראל יוצר פער בנוגע לסיכוי לממש את "פרויקט החפות". הסיבה הראשונה נשמעת כמעט טיפשית, והיא האופן שבו שומרים בארץ ראיות. ישנו ויכוח ארוך שנים בין הפרקליטות והסנגוריה הציבורית האם שמירת ראיות צריכה להיעשות לפי סעיף בחוק סדר הדין הפלילי, או לפי תקנות הארכיונים. מבלי להיכנס לפרטים, הסיבה שהוויכוח הזה בכלל אפשרי היא שהכנסת לא חוקקה מעולם חוק מקיף שיגדיר לכמה זמן יש לשמור ראיה, ובעיקר איך שומרים אותה.

עורכי דין שעוסקים במשפטים חוזרים אומרים שלא פעם עצם הגישה לראיות ישנות לוקחת חודשים. לפעמים מתברר שראיות קריטיות אבדו, או נהרסו בגלל שמירה בתנאים לא מתאימים. גם מבקר המדינה פרסם על כך דוח חמור בשנים האחרונות. וזו עוד הבעיה הקטנה.

השופט חנן מלצר (צילום: ראובן קסטרו)

המכשול המשמעותי יותר בפני "פרויקט חפות" כחול-לבן הוא בכלל תודעתי. פרויקט שכזה דורש נכונות אמיתית של כל מערכת האכיפה והמשפט להכיר בכך שהמשטרה, התביעה, בית משפט ובדרך כלל גם ערכאת ערעור - טעו ושלחו לכלא אדם חף מפשע. התגובות של הפרקליטות לבקשות למשפט החוזר, כמו גם הפרשנות המצמצמת מאד שנותן בית המשפט העליון לסעיפי החוק שמאפשרים לקיים משפט כזה, מראים שהדרך לשם עוד ארוכה.

חלק מהסוגיות בבקשת המשפט החוזר של זדורוב כבר הוכרעו

נחזור רגע לזדורוב. הדיון בבקשה שלו נמשך יותר משמונה שעות, וזה היה דיון השלישי בעניינו, אף ששני הדיונים הקודמים היו טכניים במהותם. זאת, למרות שבדרך כלל בקשות למשפט חוזר מוכרעות על בסיס החומר הכתוב בלבד. השופט מלצר אף רמז שהוא נוטה להסכים לבקשה, וכי "יעשה כל מאמץ להכריע בה" עד לפרישתו באפריל.

שופטים בעליון פורשים בטקס חגיגי ונוטים להקריא ברוב רושם את פסק דינם האחרון, ההרגשה באולם הייתה שמלצר מתכנן לעצמו מסיבת פרידה חגיגית מהעליון, עם פסק דין שיעורר הדים. עניינו של זדורוב נידון כבר פעמיים בבית המשפט המחוזי בנצרת ופעמיים נוספות בעליון. חלק נכבד מהסוגיות בבקשת המשפט החוזר שלו כבר הוכרעו. גם אם מגיע לו לקבל משפט חוזר, מתן ההכרעה כחלק מ"פסטיבל הפרישה" של השופט מלצר ייתן רושם כאילו ההיבטים התקשורתיים קיבלו משקל בהחלטה. כבר עתה יש מי שסבור כך, בשל הערותיו של מלצר במהלך הדיונים. בתיק שממילא קיבל חשיפה תקשורתית עצומה במשך שנים, זו תהיה טעות.

והערה אחרונה לפני סיום: ביוני שעבר, ארבעה חודשים לפני זדורוב, הגיש יוסף (שם בדוי) בקשה למשפט חוזר שטרם הוכרעה. יוסף, שסיפורו נחשף בוואלה! NEWS, הורשע ברצח על בסיס עדויות שלאחר מכן נפסלו, כשהתברר שהמשטרה גבתה אותן בצורה לא חוקית ותוך רמיסת זכויותיהם של נחקרים קטינים. אבל זה קרה אחרי שערעורו של יוסף לעליון נדחה, וכבר לא עזר לו.

בניגוד לדרך שבה נהג השופט מלצר בזדורוב, השופט ניל הנדל סרב לאחרונה לבקשת הסנגוריה הציבורית לקיים דיון בעל פה בבקשה של יוסף, ובחר להכריע בה רק על בסיס החומרים הכתובים. זה הכלל שקובע החוק, כתב בהחלטתו הקצרה והעניינית, והוא לא מצא לנכון לסטות ממנו. הנדל אמור לפרוש בעוד שנה וחצי. אפשר רק לקוות שניגוד למלצר, הוא לא יחכה עד פרישתו כדי להכריע בבקשה של יוסף.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully