הבסיס לכישלון של משרד החינוך במשבר קורונה

בעבר הכל נראה אחרת. שר החינוך, ראשי הערים, הורים - כולם ראו במורים כמי שאמונים על חינוך הילדים וכבעלי תשוקה עזה להצמחתם ולפיתוחם. הם היו אחראים על הספק החומר, הוראת הילדים, תכני החינוך הערכי ועוד. הם זכו לאוטונומיה בכיתתם, הואיל ואף אחד לא חשב שהם ינצלו אותה לרעה ולא ילמדו את התלמידים במהלך השיעור.

מאז, למרבה הצער, השתנה היחס של משרד החינוך. ממומחים בעלי מחויבות עמוקה ללמידה של תלמידיהם, המורים החלו להיתפס כמי שיש לפקח באופן הדוק על עבודתו, שיש צורך לוודא כי הוא ממלא בדקדקנות את הוראות המשרד - גם כאשר היו אלו ההוראות שפגעו בצמיחתם של התלמידים.

מורים נדרשו לעתים להחתים שעון נוכחות, ולמלא טפסים על גבי טפסים כדי להוכיח שמילאו את עבודתם כמצופה, וכי הם זכאים לשכרם - הדל - מהקופה הציבורית.

התפיסה הריכוזית של משרד החינוך היא הבסיס לכישלון במגיפת הקורונה. תפיסה זו, לצד חוסר האמון במחויבות המקצועית והרגשית של המורה לתלמיד - הם העומדים בבסיס כישלונו של משרד החינוך להתמודד נכונה עם מגפת הקורונה במערכת החינוך.

במקום להבין כי מערכת החינוך היא אחד הארגונים המורכבים ביותר בארץ, וכי ניהולה כמקשה אחת אינו אפשרי - קל וחומר בעת המשבר החמור בו אנו מצויים - משרד החינוך בחר להציג תכנית אחידה לחזרה ללימודים ללא התחשבות במאפייני אוכלוסיית היישוב שבו ממוקם בית הספר, כמו גילאי התלמידים, הישגי התלמידים, מעמדם החברתי-כלכלי של ההורים ועוד.

ניקח למשל משפחה עם שלושה ילדים. האם יש הורה הסבור כי צריך לתת אותו היחס לילדיו ללא התחשבות באישיותם השונה ובצורכיהם הרגשיים השונים? האם אנו אמורים לחנך את ילדינו בדיוק באותה הצורה, כאילו אין הבדלים ביניהם? כל הורה מבין שלא, וטוב שכך.

אז מדוע משרד החינוך בוחר לנקוט במדיניות אחידה במערכת חינוך המשרתת יותר משני מיליון תלמידים? התשובה לכך מורכבת, אך בבסיסה עומדת מילה אחת - אמון.

כאשר יותר משני עשורים שהמורים אינם זוכים לאמון במומחיותם ולאוטונומיה המקצועית הנדרשת לניהול תקין של הכיתה, מדוע שייזכר בכך כעת המשרד וייתן לכל בית ספר את הזכות לקבוע דרך משלו להחזרת התלמידים לכיתה במגבלות התו הסגול?

הרי כך פועלים ארגונים ועסקים רבים. מנהלי בתי מלון חכמים יותר ממנהלי בתי ספר? עובדי בנקים אחראים יותר ממורי ישראל? ודאי שלא, אך כאשר המשרד עסוק כבר שנים רבות במדידת הישגי התלמידים ובהערכת תפקודי המורים כאילו היו חזות הכול - אל לנו להתפלא על כך שהפתרון הפשוט של ביזור האחריות לרשויות המקומיות ולצוותי ההוראה בבתי הספר - אינו מיושם.

במקום להציג תכנית אחידה ומפורטת, שיישומה בשטח מורכב ולא ודאי, על משרד החינוך להציע עקרונות יסוד לחזרה לבית הספר בשיתוף עם משרד הבריאות.

עקרונות אלו ייכללו בתו סגול המתאים למסגרות החינוך השונות, ויעסקו במרחבי למידה מותרים (בחוץ ובפנים), היקף חומר מצופה בשנת "הקורונה", שיטות למידה מגוונות, דרכי חינוך ערכי תחת הגבלות הקורונה, ועוד. כל השאר צריך להתבצע על ידי הרשויות המקומיות ומנהלי בתי הספר.

למשל, מנהלי בתי הספר יחליטו על אופן הלמידה של תלמידי כיתות א' ו-ב'. למי מהמנהלים שזכו לשטחים פתוחים רבים בחצר בית הספר יתאפשר ליצור כיתות "בדשא" המחולקות לשתי קבוצות ומחיצה ומורה אחת המלמדת את הכיתה.

אחרים ינהיגו למידה משולבת בה לומדים חלק מתלמידי י"א-י"ב בכיתה ואילו אחרים מאזינים לשיעור מהבית. בכיתות אחרות, ילמדו המורים בקבוצות קטנות לסירוגין ובאחרות ילמדו שפה באמצעות אפליקציות מתאימות לצד נוכחות בשיעורים בכיתה. השמיים הם הגבול בחינוך, אבל לכל ידוע כי אוצר הידע המקצועי מצוי אצל המורים, לא אצל מי שיושבים במשרד שנים רבות, ושכחו כיצד נראית כיתה.

פרופ' יזהר אופלטקה הוא מומחה למינהל ולמדיניות חינוך, בית הספר לחינוך, אוניברסיטת תל אביב