ההכרזה על הסכם שלום בין ישראל וסודאן העלתה על פני השטח את שאלת הקשרים שהתקיימו בין שתי המדינות לאורך השנים. ואולם הסיפור של ישראל התנהל עם שתי סודאן שונות - האחת, עם המשטר בחרטום הבירה, המייצג את המוסלמים-ערבים שרואים את עצמם חלק מהעולם הערבי; והשניה עם הנוצרים והאנימיסטים (המאמינים בדתות אפריקניות מסורתיות) בדרום, הרואים את עצמם חלק מאפריקה השחורה. סודאן אכן התפצלה ב-2011, כשדרום המדינה זכתה לעצמאות וכוננה יחסים דיפלומטיים עם ישראל.
היחסים החשאיים בין המדינות החלו עוד בטרם זכתה סודאן לעצמאות. ישראל פיתחה קשרים עם מפלגת "האומה", שחששה משאיפותיו של המלך המצרי פארוק לשלוט גם על סודאן. הדחת המלך אמנם הביאה לעצמאות המדינה ב-1956, אולם מדיניותו הפאן-ערבית של נאצר, ובמיוחד הלאמת חברת תעלת סואץ, עוררו מחדש את החשש הסודאני מפני בליעתה. על רקע זה נפגש ב-1957 עבדאללה ח'ליל, ראש הממשלה מטעם מפלגת האומה, בחשאי עם שרת החוץ, גולדה מאיר, וגם עם גורמי מוסד בכירים.
אל תפספס
ההפיכה הצבאית ב-1958 חוללה מהפך בסודאן, שהוביל להתקרבות למצרים ולניתוק הקשר עם ישראל. על רקע זה, ובמיוחד לאחר הניצחון ב-1967, החלו מנהיגי המורדים בדרום סודאן לבקש סיוע צבאי. הם זיהו נכונה את האינטרס המשותף בינם ובין ישראל, שמבחינתה האינטרס כלל גם נגישות לנילוס המהווה את עורק החיים של מצרים.
בשנים 1972-1969 המוסד העניק סיוע לארגון המורדים "אניה-ניה" במאבקו נגד המשטר בחרטום. אפרים הלוי ודוד בן-עוזיאל (הידוע בכינויו "טרזן") היו דמויות מפתח בסיפור הזה. המרד והסיוע הישראלי הסתיימו ב-1972, עם חתימת הסכם בין הצפון והדרום שהעניק זכויות אוטונומיות מסוימות לבני הדרום. המרד התחדש ב-1983, וגם בו ישראל הייתה מעורבת בדרכים שונות.
ב-1969 תפס את השלטון בחרטום ג'עפר נומיירי. בראשית דרכו הוא נשען על סיוע סובייטי ולובי, אולם מ-1972 הוא התקרב למערב מתוך רצון לשפר את המצב הכלכלי. נומיירי היה בין השליטים הבודדים בעולם הערבי שתמך במדיניות השלום של סאדאת. כבר ב-1975 הוא צוטט "שקיומה של ישראל היא מציאות מוחשית בה אנו מכירים". ב-1982 הוא נפגש בחשאי עם שר הביטחון אריאל שרון בחווה בקניה. בפגישה העלה שרון כל מיני תכניות הזויות להפיכת סודאן למחסן נשק אזורי במסגרת סדר חדש במזרח התיכון, כולל אולי אפילו הפלת משטר האייתולות באיראן.
נומיירי מילא תפקיד חשוב בהעלאת חלק מיהודי אתיופיה ("ביתא ישראל"). הוא הסכים למבצע כל עוד יישמר בסוד. בשנים 1985-1984 הטיסה ישראל כמה אלפי יהודים בתמורה לסיוע שקיבל נומיירי מארצות הברית. ואולם, הדלפה ישראלית של הפרשה הובילה להפסקת המבצע ולבסוף גם לנפילתו.
ישראל וסודאן קיימו אפוא קשרים חשאיים לאורך השנים. סודאן הייתה, במידה רבה, הפריפריה הנסתרת של ישראל.
סודאן בתקופת שלטונו של עומר אל-בשיר (2017-1989) הייתה לאויב של המערב ושל ישראל, כשהפכה למדינת טרור המסייעת לארגון אל-קאעדה ומשתפת פעולה עם איראן. ב-1998 היא העניקה מקלט למבצעי פיגועי טרור בשגרירויות ארצות הברית בקניה ובטנזניה שגרמו למותם של יותר מ-200 איש ופציעתם של אלפים. חילות האוויר והים של ישראל, על פי דיווחים זרים, הפציצו בסודאן מפעלים ומחסני נשק של איראן, פעלו נגד שיירות של נשק ותחמושת לעזה ופגעו באניות איראניות שעגנו בנמל פורט סודאן.
בשיר פעל גם באכזריות נגד בני עמו, והיה אחראי לרצח עם מחריד בדארפור בו נרצחו כמעט חצי מיליון מוסלמים-אפריקנים ונעקרו מבתיהם כ-3 מיליון. ב-1993 ארצות הברית הכניסה את סודאן לרשימת המדינות התומכות בטרור, ואילו בית הדין הפלילי הבינלאומי לפשעי מלחמה בהאג האשים את בשיר ב-2008 ברצח עם.
השינוי בעמדת סודאן כלפי המערב, ארצות הברית וישראל החל כבר בשלהי שלטונו של אל-בשיר. למעשה, לאחר שהבין את הנזקים העצומים שהביא על כלכלת סודאן, הוא ניתק את יחסיו הדיפלומטיים עם איראן. בד בבד, הוא חבר לערב הסעודית ושלח כוחות לסיוע במאבק נגד הח'ותים בתימן.
השינוי השתקף גם ברטוריקה כלפי ישראל. שליח של משרד החוץ הישראלי נפגש ב-2017 עם גורמים סודאניים בכירים. ב-2019 נפגש ראש המוסד, יוסי כהן, עם ראש המודיעין הסודאני בשולי ועידת הביטחון במינכן. האמריקנים הגיבו בחיוב כלפי צעדי אל-בשיר והשעו חלק מהסנקציות הכלכליות.
באפריל 2019 סולק אל-בשיר מהשלטון בעקבות פריצת מחאות עממיות. השינוי כלפי ישראל בא לידי ביטוי בפגישה שערך ראש מועצת הריבונות הזמנית, גנרל בורהאן, עם ראש הממשלה בנימין נתניהו באוגנדה בפברואר 2020.
סוגיית היחסים עם ישראל הפכה לסלע מחלוקת בפוליטיקה הסודאנית, אולם בסופו של דבר הכריעו האינטרסים הכלכליים. האינטרס העיקרי של סודאן היה להימחק מרשימת המדינות התומכות בטרור - פעולה שתפתח את הפתח להשקעות, הלוואות ומענקים מהמערב. לשם כך המדינה הסכימה גם לדרישה האמריקנית לשלם פיצויים לקורבנות הפיגועים.
סודאן יכולה לצאת נשכרת משיתוף פעולה עם ישראל בתחומי הרפואה, חקלאות, תעשייה, התפלה, מסחר ועוד. ישראל תוכל גם לשמש עבורה מליץ יושר בכל בקשה שתוגש לקונגרס האמריקני. יש להניח כי גם יימצא פתרון מניח את הדעת לגבי מסתננים מסודאן. בניגוד לאמירויות ולבחריין, סודאן אינה מהווה שוק עשיר לישראל וכוח הקנייה של הסודאנים הוא קטן. התוצר הלאומי הגולמי לנפש הוא נמוך, אף יותר מזה של מצרים. עם זאת, ישראל תוכל לקצר את טיסותיה באמצעות השימוש במרחב האווירי של סודאן, וכן תיהנה מנגישות לנמל פורט סודאן.
זאת ועוד, כינון היחסים עם סודאן יחזק את מעמדה של ישראל באפריקה. לא פחות חשוב: חרטום מוכרת לישראלים רבים כמקום שבו התקבלה החלטת שלושת הלאווים של ועידת הפסגה ב-1967 - לא שלום, לא הכרה ולא משא ומתן עם ישראל. עתה, בחומת הסירוב הערבית נפלה עוד לבנה - ובמקום סמלי במיוחד.
פרופ' אלי פודה מלמד בחוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית בירושלים. הוא חבר הוועד המנהל במיתווים - המכון הישראלי למדיניות חוץ-אזורית. ספרו, מפילגש לידועה בציבור: הקשרים של ישראל עם מדינות ומיעוטים במזרח התיכון, 2020-1948, עתיד לצאת לאור בהוצאת עם-עובד.