פרשת הצוללות וכלי השיט היא ללא ספק פרשה מטרידה מאוד. במסגרת הפרשה הוגשו כתבי אישום בכפוף לשימוע בגין מתן וקבלת שוחד ועבירות נוספות נגד חשודים רבים ובכירים, בהם בין היתר מפקד חיל הים לשעבר, שר וח"כ לשעבר, ומי שכיהנו כראש המטה לביטחון לאומי, מנהל לשכת ראש הממשלה ועורך דינו האישי של ראש הממשלה.
האפשרות לפיה פשתה שחיתות בדרגים בכירים ובתהליכי קבלת החלטות בעניינים קריטיים של ביטחון לאומי מזעזעת את אמות הספים, ובצדק.
אתמול קמה מהומה גדולה בכנסת סביב הצעה להקמת ועדת חקירה פרלמנטרית לבדיקת הפרשה, שאושרה תחילה ונפלה בהצבעה חוזרת. בשיח הציבורי תופסת תאוצה דרישה להקמת ועדת חקירה ממלכתית, ועדת בדיקה ממשלתית שכובד משקלה מצומצם יותר, או לכל הפחות ועדת חקירה צבאית לבדיקת הפרשה. בעניין הוגשה גם עתירה לבג"ץ, התלויה ועומדת, מטעם התנועה למען איכות השלטון.
אל תפספס
ההיתכנות להקמת ועדת חקירה כלשהי היא קלושה. לאור התנגדות הליכוד, החלטה על הקמתה לא תעבור בממשלה, וקשה לראות את ועדת ביקורת המדינה של הכנסת מחליטה על ועדה כזו ביוזמה או בהסכמה של מבקר המדינה. המנדט של ועדת בדיקה ממשלתית שתמונה על ידי שר הביטחון או ועדת חקירה צבאית יהיה מוגבל לתחום האחריות המיניסטריאלית של השר, או לעניין הנוגע לצבא.
מכיוון שבפרשה מעורבות ניכרת של משרד ראש הממשלה וגופים הכפופים לו, כמו המטה לביטחון לאומי, גורמים שיישארו מחוץ לתחום עבור הוועדה, היא לא תוכל לרדת לשורש העניין.
גם הסיכוי שבג"ץ "יושיע" קלוש ביותר, שכן גישתו העקבית בעבר הייתה כי מרחב שיקול הדעת של הממשלה שלא להקים ועדת חקירה הוא גדול מאוד. כך נפסק למשל, בפרשת העיכוב בפינויו הרפואי של מדחת יוסף, חייל צה"ל שנפצע בקבר יוסף בשכם בזמן שפלסטינים צרו על המקום בתחילת האינתיפאדה השנייה.
ואם נתעלם מקשיים אלה, האם ראוי להקים ועדת חקירה עכשיו? התשובה שלילית.
אמנם, אין ספק שהפרשה היא עניין בעל חשיבות ציבורית חיונית הטעון בירור, כלשון חוק ועדות חקירה. יתרונותיה של ועדת חקירה בלתי תלויה הם ביכולתה לתת תמונה רחבה ומהימנה של עובדות הפרשה על כל היבטיה, לזהות כשלים, ואף להמליץ על לקחים לעתיד. אין היא מוגבלת לחשדות בפלילים, ואין היא נחסמת על ידי טענות התיישנות.
אבל, וזהו אבל גדול, כשיש חשדות לפלילים ועדת חקירה איננה כלי מתאים לבירורם. היא איננה "מסלול עוקף" למיצוי הדין עם ראש הממשלה, לאחר שהיועמ"ש החליט שלא לפתוח בחקירה נגדו בפרשה זו - החלטה שניתן לתקוף ישירות בבג"ץ.
ניהול מקביל של ועדת חקירה והליך פלילי באותה פרשה פוגע באפקטיביות של שני ההליכים. ראשית, לחשודים עומדת זכות לאי-הפללה עצמית, ולכן סביר להניח שגורמי מפתח לא ישתפו פעולה. שנית, החומר שייאסף בוועדה לא יהיה קביל בהליכים משפטיים.
לנימוקים אלו יש להוסיף את העובדה שכל מי ששמו הטוב עלול להיפגע, רשאי לקבל את חומר הראיות הרלוונטי מהוועדה, להיות נוכח בדיוניה ולחקור עדים. השקיפות הזו עלולה לחבל בניהול הליכים פליליים, קיימים או פוטנציאליים, שבידי המשטרה והפרקליטות. וזאת מעבר להתמשכות הבלתי נמנעת של עבודת הוועדה.
מאמץ רב הושקע בחקירה הפלילית, ואסור לחבל במיצוי הדין
לו היינו מיד אחרי אירועי הפרשה, ניתן היה לטעון כי הצורך לברר כשלים מערכתיים ולהפיק לקחים מצדיק הקרבת האפשרות לנקוט בהליכים פליליים, אולם האירועים המרכזיים בה התרחשו לפני חמש שנים ואף יותר.
מאמץ רב הושקע בחקירה הפלילית עד עתה, ואסור לחבל במיצוי הדין גם משיקולים צופי פני עתיד של הרתעה מפני ביצוע עבירות שחיתות. ככל שיוגשו כתבי אישום לאחר השימועים, קיים סיכוי כי במשפט ייחשפו ראיות חדשות שיצביעו על מעורבים נוספים, שראוי יהיה לשקול גם את העמדתם לדין. אם כן, לטובת ניקוי האורוות בפרשה החמורה חשוב שנמתין בסבלנות למיצוי ההליכים המשפטיים ולא נמהר לוועדות חקירה.
אל"מ (מיל') עו"ד לירון ליבמן הוא עמית מחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה. לשעבר ראש מחלקת הדין הבינלאומי והתובע הצבאי הראשי בצה"ל