העולם השתנה, מערכת החינוך לא. אחרי החג תימשך ההתעללות במורים ובתלמידים

שעת חינוך. כיתה י"ב. שולחת קישור לזום בווטסאפ, הדרך היחידה בה התלמידים מתקשרים. מתוך 24 תלמידים נכנסים עשרה. אחת פותחת מצלמה, רק איתה אני הולכת לדבר כנראה במשך השיעור. האחרים? ישנים, אוכלים, שומרים על האחים הקטנים, עוזרים להורים במשימות הבית ועוד כל מיני דברים שבטח יותר מעניינים ממני.

הצלחתי להוציא מרובם מילה או שתיים על מה שלומם. היו כמה ריבועים שחורים שלא הגיבו, אני כבר רגילה. לא מתרגשת, אליהם אתקשר אחר כך, ואם לא יענו, אשלח הודעה. הרי גם ככה המטרה המרכזית שלי היא לוודא דופק. שידעו שגם אם הם לא היו בשיעור, יש מישהי ששמה לב אליהם. אחת מהן כנראה שוב תכתוב לי שהיא לא מסוגלת ללמוד ככה, ושאין סיכוי שהיא תשרוד ככה עד חנוכה.

ביום שני, 12 באוקטובר, מיליוני תלמידים חוזרים ללמוד ואלפי מורות ומורים חוזרים ללמד. הפער בין הציפייה של המערכת - ההנהלה, משרד החינוך - לבין המציאות שבה התלמידים שלנו נמצאים הוא אדיר. מסתבר שגם אחרי סוכות נצטרך ללמד לפי המערכת הרגילה. איך בכלל אפשר לצפות מילד בן 17 להיות שמונה שעות מול המחשב? למה שנרצה לעשות לו את זה? זו ממש התעללות. יש כל כך הרבה דברים שאפשר לעשות אחרת. ללמד לפי מקצועות שבועיים, פרויקטים, מפגשי שיח רגשיים בקבוצות קטנות.

הלוואי שהיו יותר מנהלים עם כוחות להגיד למשרד החינוך - אנחנו לבגרות, כמו שאתם מתכננים אותה כרגע, לא מכינים את התלמידים - תתמודדו. אבל אין מספיק כאלו, ועם הדרישות הלא הגיוניות של בית הספר נשאר לנו המורים להתמודד. במקום שהקורונה תעיר את מנהלי משרד החינוך ותאפשר להם לשחרר מהבגרויות, כולנו נדרשים לשחק את המשחק, והלימודים מתנהלים כרגיל כשמשבר בריאותי וחברתי מתנהל בחוץ.

בניסיון לרבע את המעגל, מתקיימות עוד ועוד ישיבות (בזום כמובן, בשעות הערב - כדי שהמורים שגם אמורים להיות הורים יצליחו להגיד כמה משפטים ברצף). נוצר לנו טלאי על טלאי, וכדי לסדר את הבלגן החדש שנוצר, ממשיכים לקיים שיחות, לעשות שינויים ולשגע את התלמידים, ההורים והמורות. הישיבות נמשכות ונמשכות, בהן מתכננים ומסבירים את המתווה "החדש", שברור שיחליף אותו עוד רגע, מתווה "חדש קצת יותר".

התכניות, הישיבות והמתווים משמרים את המצב הקיים. כל זה במקום לדבר על מה התפקיד האמיתי של המורה בתקופה הזו, על איך משמרים קשר עם התלמידים, איך מסייעים למי שבאמת זקוק לסיוע, ואולי בעיקר על איך משאירים את הראש של כולם מעל המים עד שיהיה אפשר לחזור למפגש אנושי, שאין לו תחליף.

למה שהם ירצו שנקיים מערכת רגילה בעולם שהוא ההיפך מרגיל? יש פה ביטוי מדויק לחרדה והפחד המטורף שיש למערכת החינוך משינוי, והוא בא לידי ביטוי במערכת ה"רגילה" שמצפים מאיתנו לעבוד על פיה. יש מערכת שאני מקבלת עליה שכר (גם צורת השכר כבר ארכאית, אבל על זה בפעם אחרת) ואני צריכה ללמד בדיוק על פיה.

אז מה אם העולם השתנה? העיקר שהמערכת תיראה עמוסה. אז מה אם התלמידים שלנו קורסים מהלמידה בבית, מהישיבה בחדר סגור, בהנחה שיש חדר פרטי ויש מחשב נייד? עדיין צריך למלא את השעות. וזה כשמדובר בתלמידים חזקים ובינוניים. על התלמידים המתקשים אני בכלל לא מדברת, הם כבר מזמן אבדו לנו בין הידיים.

אם במרץ עוד חשבנו כולנו שזה עניין זמני והמערכת יכלה להכיל יצירתיות, חשיבה אחרת, אפשר לראות שהשנה היא כבר הגיעה הרבה יותר איתנה, כששום פרץ יצירתיות לא יעמוד בפניה. נכון, בשוליים, בבתי הספר הקטנים עם הצבע הייחודי, נראה דברים אחרים. אבל זה בשוליים, או בתוך משבצות הזמן שיש למורות ולמורים מוכשרים ויצירתיים עם התלמידים שלהם, ולא כראייה מערכתית כוללת על השינוי שצריך להתרחש פה.

העיקר שלא נזוז פיפס אחד הצידה. אז מה אם כולנו בבית, לחלקנו יש ילדים שצריכים את המחשב, שצריכים אותנו איתם. ולתלמידים? להם יש מיליון גירויים. מבחינה רגשית - חרדות, בדידות, עייפות, הורים שעסוקים בהישרדות ולא פנויים אליהם, נטפליקס, משחקי מחשב, אחים קטנים אחיות גדולות, הורים שלא עובדים, חיבור אינטרנט שלא עובד... אפשר להמשיך עם הרשימה הזו עוד כל כך הרבה. מה זה משנה? הרי יש בגרות להגיע אליה, ויש שגרה שצריך לשמור עליה.

הסיפור הזה יקרוס, במוקדם או במאוחר. ואולי אז, ברגע האחרון האחרון, משרד החינוך יטרח להודיע על הפחתה ניכרת במקצועות ובחומר לבגרות (ולא, 15% מהחומר. זה בהחלט לא מספיק). אבל אז אולי גם נגלה שמאוחר מדי, שגם התלמידים וגם המורות הפכו לבובות מרוטות. לא חבל?

ע' היא מחנכת ומורה לאזרחות בתיכון. פרטיה המלאים שמורים במערכת