הקורונה תלווה אותנו בשנה הקרובה, לכל הפחות, וכולם מתחילים להבין זאת. במהלך תקופת הביניים הזו, החיים אינם נעצרים. ואולם, בעוד אנחנו, המבוגרים, מתקשים לעתים להתמודד עם המציאות החדשה, הדבר קשה שבעתיים לילדים; בחצי השנה האחרונה התערערו בקרבם ערכים בסיסיים כמו שגרת יום, יציבות וביטחון אישי.
בהקשר זה, תפקידה של מערכת החינוך חשוב במיוחד. בדומה לתחומים רבים אחרים, הקורונה פוגעת בכל ילדי ישראל, אך לא באופן שוויוני. בעוד ילד למשפחה בעלת אמצעים שמסוגלת להשלים עבורו - חומרית ומנטלית - את מה שהמדינה לא מסוגלת לספק, ילד למשפחה נטולת אמצעים תלוי לחלוטין בחסדיה של המערכת.
למרות זאת, בשיח הציבורי, המבחן המרכזי של מערכת החינוך, שדן אותה להצלחה או לכישלון - נסוב סביב האפשרות לקיים שיעור זום מבלי שרשת האינטרנט תקרוס. זה שיח מנותק לחלוטין ממציאות חייהם של מיליוני הורים וילדים בישראל, שיכולתם לתחזק שגרת למידה קרסה - עם האפליקציה או בלעדיה.
אל תפספס
בעקבות המשבר, מאות אלפי ישראלים מצאו עצמם, חלקם לראשונה בחייהם, במעגל האבטלה. אלו שהיה להם מזל רב יותר, מצאו את עצמם ממשיכים לעבוד מהבית. קחו לדוגמה משפחה ממעמד הביניים, בה זוג הורים זכה להמשיך בעבודתו מהבית. לאותו זוג צעיר שלושה ילדים - האחת במעון, השני בכיתה א' והגדול בכיתה ד'. שלושתם נמצאים בחופשת חגים שעתידה להתארך ואיש אינו יודע עד מתי. ילדיהם נכנסים בפעם השנייה בחצי השנה האחרונה לסגר שימנע מהם הגעה לבית הספר או מפגש עם חבריהם.
את התחליף למגע האנושי, לקשר עם החברים ולתעסוקה שבין שיעורי הזום - ייאלצו לספק ההורים, שמצופה מהם להודות על מזלם הטוב, ולהמשיך בשגרת עבודה, מהבית, מבוקר עד ערב. אין ספק שגם גיבורי על לא יהיו מסוגלים לרצות בו זמנית ולאורך זמן הן את שלושת ילדיהם והן את מעסיקם.
על אלה, כאמור, שפר הגורל; מה עובר על זוג הורים שאחד מהם, או שניהם, איבדו את מקור פרנסתם? הורים שאין ביכולתם לספק לילדיהם יותר ממחשב אחד?
בראש ובראשונה, על מקבלי ההחלטות להפנים שהפתרון החינוכי לא יכול להיות פדגוגי בלבד. נדרש מתווה חינוכי הוליסטי שרואה את הילד לא רק בתור תלמיד, אלא מתחשב גם במציאות חייו שהשתבשה לחלוטין. אז איך זה צריך לעבוד? הנה כמה הצעות.
לשלב פדגוגיה ורגש
ראשית, פחות זמן זום ויותר קשר אישי ובין-אישי. מלבד ההורים, אין מי שמכיר את הילדים טוב מהמורים, מנהלי בתי הספר והצוותים החינוכיים. לכן, הם אלו שצריכים להוביל את הפתרונות הייחודיים שנכונים לקהילה שלהם. המדינה צריכה להיות גורם מסייע ולא מכתיב מלמעלה.
מחנך, קל וחומר בכיתות הנמוכות, צריך לדעת שלא חלף שבוע שבו לא הוא שוחח לפחות פעם אחת עם כל אחד מתלמידיו. אין טעם בשיעורי זום שמתמשכים על פני שעות ושהאפקטיביות שלהם מוגבלת. זהו אינו תחליף לשיחה אישית עם התלמידים שעניינה חינוך במובנו הרחב.
שיחה כזאת, מעל לכל, נועדה לדרוש בשלומו של הילד. זאת, לצד שיח שיטתי ויומיומי דרך פלטפורמות שישמשו ללימודים עצמם, אך גם לפידבקים ולקשר ישיר המורים לתלמידים.
בנוסף, הגיע הזמן להחזיר לחיים את הספרים הפיזיים, שנשכחו בצד בתוך ים האפליקציות ואתרי האינטרנט. לא לכל הילדים יש מחשב בבית, כאמור, וגם אלו שיש להם, יכולים להפיק רבות דווקא מאמצעים פיזיים ופעילויות חינוכיות שניתן לעשות גם ללא שיתוף ההורים.
מעבר לכך, הרשויות המקומיות צריכות להתגייס ולתמוך במאמץ החינוכי - הקורונה חידדה את החשיבות העצומה של הקהילה. יש לחבר פיזית - תחת מגבלות הקורונה - בין ילדים שחיים באותו רחוב ובאותה השכונה.
בשלב זה או אחר, אין ספק שתותר פעילות מצומצמת גם באוויר הפתוח. ילדים צריכים לפגוש זה את זו, גם אם באופן מצומצם. אליהם יש לצרף מורה שמתגורר באזור שלהם, שיוכל להעביר להם פעילות חינוכית שמשלבת פדגוגיה ורגש. השעות הבודדות האלו מחוץ לבית יכניסו שפיות לחייהם של הילדים, יגרמו לכך שיוכלו לפגוש חלק מחבריהם, גם אם ממרחק, וישחררו את ההורים להתמקד בפרנסתם.
היציאה מתבניות החשיבה שהורגלנו להן יכולה להפוך את אתגר הקורונה להזדמנות גדולה למערכת החינוך בישראל. הערבות ההדדית, התגייסות המערכות והשימוש בפתרונות ישימים ונגישים - הם אלו שיובילו לשינוי אסטרטגי שישפר את המערכת גם הרבה אחרי חלוף הקורונה.
מיכל כהן היא מנכ"לית קרן רש"י ולשעבר מנכ"לית משרד החינוך