בליל 1 באוקטובר 2000, שעון סידני, אוסטרליה, הגיעה לשר לשעבר מתן וילנאי שיחת טלפון מישראל. על הקו היה ראש הממשלה דאז, אהוד ברק. "מתן, יש התפרעויות בישובים הערביים, אני מבקש שתחזור ארצה", אמר.
וילנאי נכנס לשדה הפוליטי כשנה וחצי קודם לכן, אחרי 36 שנים בצה"ל, ולאחר שדחה את הצעת ראש הממשלה דאז - בנימין נתניהו - להצטרף לליכוד ולהיות שר ביטחון בממשלתו הבאה. וילנאי בחר במפלגת העבודה, ואחרי שברק ניצח והקים ממשלה - מונה לתפקיד שר המדע, התרבות והספורט. בנוסף לכך, הוטל עליו לעמוד בראש ועדה לענייני ערביי ישראל.
אל תפספס
שבע שנים קודם לכן, בתקופת ממשלת רבין, החלה ממשלת ישראל לשנות את יחסה אל האזרחים הערבים. לא מדובר היה רק בהשקעה תקציבית ובאפליה מתקנת במינויים בשירות הציבורי, אלא בעיקר במישור ההצהרתי; כבר במערכת הבחירות ב-1992 אמר רבין בעת סיור ביישובים ערביים כי הוא מתבייש ממראה עיניו.
מיד אחרי שנבחר, אמר בפני נציגי הציבור הערבים עמם נפגש כי הוא מתבייש באפליה המתמשכת שהם סובלים ממנה והתחייב לפעול לתיקונה. גם בקווי היסוד של ממשלתו בלטו התחייבויות שונות, בהן סגירת פערים חברתיים וכלכליים, השוואת תקציבים, קליטת אקדמאים בשירות המדינה ועוד.
מדיניות זו השתנתה אחרי רצח רבין והקמת ממשלת נתניהו ב-1996.
עם הקמת ועדת וילנאי ב-1999, הייתה בכך מעין הצהרת כוונות כי הממשלה שבה להתחייבויות רבין. ביוני 2000 התפרסם כי התקציב שייועד למימוש מדיניות זו יעמוד על ארבעה מיליארד שקלים. "אפילו אם רק מחציתה של התוכנית היה מתממש, הכול היה נראה אחרת", אמר השבוע וילנאי לוואלה! NEWS. "דובר על הקמת אזורי תעשייה, השקעה בתשתיות ובחינוך ובתחומים נוספים". כדי להמחיש את חשיבות הועדה בראשה עמד, ציין וילנאי כי גם השרים יוסי ביילין וחיים אורון (ג'ומס) היו חברים בה, למרות שמקובל כי בוועדות מעין אלו לא מכהנים שרים נוספים.
אחרי ארבעה חודשים באו אירועי אוקטובר וטרפו את הקלפים. כמו כולם, וילנאי הופתע מעוצמת השבר. לאחר שיחת הטלפון עם ברק, הקדים את שובו לארץ. שיחה מאוחרת יותר, בה עדכן ראש הממשלה כי אין צורך שישוב לפני המועד המתוכנן משום ש"השתלטנו על ההתפרעויות" - לא שינתה זאת.
בדרך, שמע בתא הטייסים כי הוא יהיה השר שיעמוד בקשר עם ראשי הציבור הערבי. "עם נחיתתי עליתי לירושלים. כשהגעתי למשרד ראש הממשלה בדיוק יצא מפגישה מוחמד זידאן, אז ראש המועצה המקומית כפר מנדא ויו"ר ועדת המעקב של ערביי ישראל. נכנסתי ואחרי דיווח שנמסר לי, ברק אמר לי להתחיל לעבוד". וילנאי זוכר את יום כיפור כיום שבו עמדו ההתנגשויות להסלים, או כדבריו "הדברים היו עלולים להפוך ממש לשיגעון".
יום אחד באוקטובר
בצהרי שבת, 7 באוקטובר, נחטפו בהר דב שלושה חיילי צה"ל עומר סוואעד, עדי אביטן ובני אברהם. בארץ כבר החלה תסיסה של הציבור היהודי, אך יום כיפור נכנס ונדמה היה כי השטח יירגע. "מאז המלחמה ב-1973 אני צם, כך עשיתי גם באותו יום", נזכר וילנאי. "אבל בבוקר קיבלתי טלפון שבנצרת יש מהומה עצומה ויש הרוגים וביקשו שאסע לשם".
באותו יום התחוללו התנגשויות אלימות בין יהודים וערבים על קו התפר שבין נצרת עילית (היום נוף הגליל) ונצרת. כוח משטרה התערב. באירועים הקשים נהרגו שני תושבי נצרת, עומר מוחמד עכאווי וויסאם חמדאן יזבאכ. יחד עם יוסי מלמד, עוזרו של השר לביטחון פנים, עלה וילנאי צפונה, ברכב משטרה.
"זה היה במהלך יום כיפור, לא יכולתי לנסוע ברכב שלי", שחזר. במשרדו של מנחם אריאב, ראש עיריית נצרת עילית, נערכה פגישה בה השתתף גם ראמז ג'רייסי, ראש עיריית נצרת. "הייתה מתיחות גדולה, אבל שניהם פעלו להרגעת הרוחות. ידעתי שאם המנהיגות תפעל, זה ייגמר בשלום".
יולי תמיר, אז שרת הקליטה, הייתה מי שרק ארבעה חודשים קודם לכן, הודיעה בשמו של ראש הממשלה על תכנית ארבעת מיליארד השקלים שיושקעו בחברה הערבית. כעת, עמדה גם היא מופתעת נוכח פרץ האלימות. "האווירה הייתה קשה מאוד", סיפרה. "היה ברור שמתרחש משהו שיצא מכלל שליטה, תחושה שקורים דברים בעלי משמעות רבה, בסדר גודל שלא הכרנו, זו בהחלט הייתה הפתעה גדולה".
היא גם נזכרה כיצד בתחילת האירועים, סטודנטים אותם לימדה באוניברסיטת תל אביב התקשרו כדי לומר לה שהמשטרה עושה שימוש באש חיה כלפי המפגינים. "אמרתי את זה בישיבת ממשלה וזה לא זכה למענה. הטילו ספק בדברים. אחר כך התברר שהמידע היה נכון". תמיר סבורה ש"המשטרה מנסה להצדיק את הדברים ולא היה מאמץ לבחון את הדברים בזמן אמת".
חזרה ליום כיפור; אחרי שיצא מנצרת עילית, קבע וילנאי להיפגש עם ועדת המעקב ואמר לזידאן שהוא מגיע אליו לכפר מנדא. "היה ברור לי שאני אבוא לשם. לא חששתי. אתה רץ קדימה במצב כזה. אבל אמרו לי שלא אוכל להיכנס לכפר מנדא ושהפגישה תתקיים בקיבוץ חנתון השכן".
בדרך לשם, קיים פגישה נוספת. "התקשרתי לאליק רון (אז מפקד המחוז הצפוני במשטרה) ואמרתי לו: 'בוא ניפגש בצומת המוביל'. אליק היה קצין שלי בסיירת מטכ"ל. היה חשוב לי לדבר איתו. הוא אמר שהוא עסוק, אבל הסברתי לו שזה חשוב", נזכר וילנאי.
"ישבנו על אבנים, כמו פעם ביחידה, ודיברנו. הבאתי את ניסיוני כאלוף פיקוד בעזה בימי האינתיפאדה ואמרתי לו שצריך להפסיק לירות", סיפר. "אליק אמר לי שאני הראשון שמדבר איתו. הרגשתי מה עובר עליו. כאלוף פיקוד זכרתי מה זה להיות לבד וזה לא פשוט. הרגשתי שותפות איתו, כי כבר הייתי באותו מקום".
וילנאי אמר כי התנגד לירי, שמלבד המחיר שהוא גובה בחיי אדם, הרי שהוא רק מביא להידרדרות ולהסלמה. "שימוש בכוח הוא תגובה אוטומטית. כוח גם נותן בהתחלה תחושה שהצלחת, רק אחר כך אתה מבין שזו תחושה מוטעית. הירי רק מלבה את האש וכל מי שלמד היסטוריה מבין על מה אני מדבר", טען.
משם המשיך לפגישה עם ועדת המעקב. "הם עמדו להכריז על שלושה ימי שביתה כללית. היה ברור שמדובר בימים בהם תהיה הסלמה ויהיו עוד מהומות והרוגים", הוא נזכר. "אמרתי להם שאני מבין את הכעס, אבל כעת מוטלת על על כתפיהם אחריות שלא להביא לפרימה מוחלטת של היחסים בין יהודים וערבים בישראל. הם קיבלו החלטה אמיצה והודיעו על ביטול השביתה".
"בלי דיון אמיתי"
יום לאחר מכן, עברה לשכתו של וילנאי לקריית הממשלה שבין נצרת לנצרת עילית. "הייתה אז תחושה שאני בתוך לוע של הר געש. היה כעס גדול, עוינות עצומה וחוסר אמון מוחלט בממשלה. אלו היו ימים קשים. בסוף זה נרגע", אמר.
אחד מזכרונותיו מאותם ימים סוערים, הוא כי ראש הממשלה, ברק, "שלט בעסק". הוא גם מציין את ההחלטה של ברק להשקיע ארבעה מיליארד שקלים בישובים הערביים עוד לפני האירועים.
תמיר, מנגד, סבורה כי "ברק לא אפשר דיון אמיתי בממשלה במה שקורה. אני זוכרת שלא קיבלתי מענה על דברים שהעליתי. עלו אז בממשלה הסתייגויות, שאלות ותהיות, אבל לא התקבלו להן תשובות. הרגשתי שלא היה מקום להשמיע ביקורת".
לדברי וילנאי, עוד לפני אירועי אוקטובר 2000 - ומאז ביתר שאת - הוא הזהיר וממשיך להזהיר מפני הפערים הגדולים בין יהודים וערבים בישראל ומפני הזחה של שנים.
"התכנית שקידמנו לפני המהומות הייתה אמורה להתחיל להתמודד עם זה, אבל אחר כך הממשלה נפלה ואני נשארתי עם תחושת החמצה גדולה שלא הספקנו ליישם את התכנית", אמר.
לדבריו, "ערביי ישראל צריכים לחוש אזרחים שווים. יש רצון בקרב רבים בחברה הערבית להשתלב ויש גם דוגמאות לכך, אבל צריך כל הזמן לחתור לשוויון".