20 שנה לאירועי אוקטובר

רוצים לחתום על הסכם שלום עם אזרחי ישראל הערבים?

20 שנה חלפו מאז ההפגנות שבהן נרצחו 13 בני אדם באוקטובר הנורא, והמדינה לא שינתה מאז את יחסה לאזרחיה הערבים. ישראל חייבת לחתור לשלום איתנו עוד לפני הנורמליזציה עם מדינות המפרץ, בהסכם המבוסס על סעיף אחד - כל האזרחים שווים

אחמד טיבי
הקלטה: רשת ב', סטילס, ראובן קסטרו, עריכה: ניר חן

ראמי גרה, אחמד אבראהים ג'בארין, מוחמד אחמד ג'בארין, מוסלח אבו ג'ראד, אסיל חסן עאסלה, עלאא חאלד נסאר, וליד אבו סאלח, עימאד גנאים, איאד לואבנה, מוחמד חמאיסי, ראמז בושנאק, עומר עכאווי, ויסאם יזבכ. כולם נורו ונהרגו על ידי משטרת ישראל באוקטובר 2000.

לכל שהיד חלל יש שם, משפחה, הורים, היו חלומות ותכניות לחיים, שכבר אינם ולא יהיו עוד. לפני 20 שנה בדיוק - המשטרה ירתה והרגה 13 אנשים בשמונה ימים, פצעה מאות וגרמה לחרדות ופציעות בנפש של אלפי ילדות וילדים קטנים.

חודש לקח לראש הממשלה דאז, אהוד ברק, להיענות לדרישה לפתוח בוועדת חקירה מצד ההנהגה הערבית וחברי הכנסת הערבים, ואני ביניהם. הייתי אז, באוקטובר 2000, חבר כנסת צעיר, פחות מחצי שנה במשכן. הוועדה בראשות השופט תיאודור אור, הידועה גם כוועדת אור, החליטה חמש שנים אחרי החלטה אומללה שלא להעמיד את השוטרים, בהם צלפים, לדין.

המשטרה ירתה והרגה 13 אנשים בשמונה ימים. מפגין ושוטר מג"ב, אוקטובר 2000 (צילום: רויטרס)

הייתי שם, כשחבר הכנסת דאז אריאל שרון פרץ למסגד אל-אקצא מוקף במאות שוטרי הכיבוש. הוא היה חבר כנסת וגם אני. עליו שמרו מאות שוטרים - אותי היכו. באותם ימים, הייתי גם ברחובות נצרת, ואדי ערה, טייבה ושאר היישובים שלנו אחרי פרוץ ההפגנות והמחאה (ולא "התפרעויות והפרות סדר"), כשצלפי משטרת ישראל קיבלו הוראה לירות בבנינו. הפוגעים עדיין חופשיים.

האם מאז שינתה מדינת ישראל את יחסה לאזרחיה הערבים? לא ולא. ב-20 שנה שחלפו מאז ההפגנות ההן, 44 אזרחים ערבים נרצחו על ידי המשטרה וכוחות הביטחון, כולל את 13 השהידים באוקטובר הנורא.

טראומת האלימות המשטרתית חרוטה בגופנו ובנפשנו

בימים אלו סוערות הרשתות הישראליות, התקשורת הממסדית וגם ועדת הפנים והסביבה בכנסת, ובצדק, נוכח האלימות המשטרתית. שוב, עולות ונשמעות עדויות רבות של מפגינות ומפגינים, עיתונאיות ועיתונאים על אלימות, שימוש בכוח נגדם על ידי שוטרים, בדיקות פולשניות במסווה של חקירה, מעצרים המוניים לא חוקיים, שימוש במכת"זית "בניגוד לנהלים" והכול כדי לדכא מחאה עממית.

כל האמצעים מוכשרים כדי לעצור הפגנות נגד שחיתות ראש ממשלה נאשם בפלילים, הנבצר בפועל מתפקידו ומאחריותו כראש הממשלה, ונכשל כישלון מחפיר בתפקידו גם כמנהל המשבר הנוכחי בעקבות התפרצות וירוס הקורונה.

כישלון שאנשים משלמים עליו בחייהם ממש, בחיי היקרים להם, באורח החיים שלהם, ובחלומות שהיו להם לחיים שלהם ושל הילדים והילדות שלהם, כשהשלכות המשבר מתרחבות ומשפיעות על החיים כפי שהכרנו אותם.

סנ"צ ניסו גואטה מכה מפגין מול מעון ראש הממשלה בירושלים, אוגוסט (צילום: רויטרס)
אנחנו מכירים על גופנו ובשרנו את האלימות של לובשי המדים עשרות שנים, הרבה לפני שהגיעה לכותרות ופתחה מהדורות חדשות

את האלימות המשטרתית המופעלת באמצעים שונים, שאת חלקם טרם הפעילה משטרת ישראל נגד עשרות אלפי המפגינים בבלפור ובגשרים, מכירים הערבים הפלסטינים אזרחי ישראל ובשטחים הכבושים מקרוב.

פרקטיקות שנקראות בעברית מכובסת גם "אמצעים לפיזור הפגנות", כמו אש חיה, רימוני הלם, גז מדמיע, כדורי "גומי" שרק עטופים בשכבת גומי, "בואש", פלישות ליליות, כליאה המונית, מעצרים ומעצרים מנהליים בפרט, כלי נשק ומלחמה - אלה שמורים ליוצאי הקהילה האתיופית, לחרדים ולפלסטינים, אלו שחיים בעזה, בשטחים הכבושים, בחברון, רמאללה, טול כרם, ירושלים המזרחית, מחנות הפליטים בשכם ובית לחם. הם גם שמורים לפלסטינים הערבים שכאן, בנגב, בוואדי ערה, בגליל, ובערים המעורבות, ביאפא, עכא, חיפא, רמלה ולוד.

אנחנו מכירים על גופנו ובשרנו את האלימות הפקידותית, המשטרתית והצבאית של לובשי המדים עשרות שנים, הרבה לפני שהגיעה לכותרות ופתחה מהדורות חדשות. הטראומה מהם חרוטה בגוף, ובזיכרון האישי והקולקטיבי שלנו, ובמובנים רבים, עדיין מגלידה ומדממת לפרקים, בהיעדר הכרה, צדק ופיצוי, בזמן שהפושעים והרוצחים חופשיים בחסות החוק, מח"ש, הפרקליטות, הממשלות ומוסדות המדינה השונים.

ההסתה מתחילה במסדרונות הממשלה

גם את ההסתה הפרועה שמתחילה במסדרונות הממשלה, ואוצר המילים הנלווה אליה, האלים לא פחות: הדה-הומניזציה, הדה-לגיטימציה וההשתקה, אנחנו מזהים מקילומטרים, גם באוזן בלתי מזויינת ובלי אמצעים מיוחדים. "פרעות", "מחבל", "מהומות", "מתפרעים", "מגזר" האשמות השווא בתקיפות שוטרים וב''איומים על ביטחונם'' המכשירים את הרצח, הפגיעה, והטיוח חווים פלסטינים מהיום הראשון.

ההסתה מאז גברה, כשראש ממשלת ישראל אמר "הערבים נעים בכמויות לקלפיות". ואז אמר על הריסות בתים בעיר קלנסאווה "כוחותינו פועלים בקלנסאווה", מעבר לקווי האויב הוא התכוון. אלו היסודות עליהן עומדים רצח יעקוב אבו אל-קיעאן ורצח איאד אל-חלאק.

לנו, אין את האמון והמחשבה הראשונית שהמוסדות האלו "שלנו, כדי לשמור עלינו" מלכתחילה, כי הם מעולם לא שמרו עלינו ועל חיינו. אף פעם. האמת היא, שהם הוקמו בהגדרה לפגוע בנו, לדכא, לפרק אותנו חברתית, לאיים, להפחיד, לעקוב, לפורר את המרקם החברתי והפוליטי של החברה הפלסטינית שהייתה כאן, טרום 1948, טרום הקמת מדינת ישראל.

"חוק העליונות היהודית ישראלית". מחאה נגד חוק הלאום, 2018 (צילום: אלעד מלכה)

מטרת המוסדות האלו, בהגדרה, היא לשמור על עליונות יהודית מפלה וגזענית, להגן ולטייח על אלימות השוטרים, לחקור לכאורה, בלי לשאת באחריות, בלי לשלם מחירים, פעמים רבות, אפילו בלי לשאת בהשלכות מינימליות ובאותו זמן, להרגיש הכי מוסריים בעולם. ללכת בלי ולהרגיש עם, כמו שאוהבת "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון" ליהודים בלבד. וגם היא לא לכל היהודים.

הפער המערכתי והמכוון בגישה למשאבים, ובתשתיות בין היישובים היהודיים ליישובים הערביים הוא פער של עשרות שנים. אליו הצטרפו בשנים האחרונות, חוקים גזעניים, וביניהם חוק הלאום, שהוא חוק העליונות היהודית הישראלית. חוק שהעלה והקריב את השפה הערבית על מזבח הציונות הפטריוטיות היהודית המשיחית מבית מדרשו של בנימין נתניהו. גם חוק קמיניץ, שמירר את חיי הציבור הערבי - האיץ את הריסת הבתים והגדיל את הקנסות - מייצר חנק ממשי ללא תכנון ארוך טווח.

עוד בוואלה! NEWS

מתי עלה מסוק לאוויר בגלל רצח ערבי?

לכתבה המלאה

הכירו בזכות שלנו להיות שווים

למרות שהאחריות לביטחון האישי והחברתי על המדינה ומוסדותיה, על החברה הערבית הפלסטינית מתגלגל נטל כפול לשאת על כתפיה

כבר לפני כמעט 20 שנה, חשף השופט תיאודור אור את התנהלות מח"ש בביקורת שלו. "מח"ש לא גבתה ראיות ביחס לאירועים שבהם נהרגו אזרחים, לא אספה ממצאים בשטח, ולא ניסתה, סמוך להתרחשות האירועים, לאתר מי היו השוטרים המעורבים בהם". המסקנות המתבקשות הן שלפלסטינים אין שומרי סף במנגנוני וגופי המדינה, במשטרה, על כל מחלקותיה, ובמסדרונות הממשלה ואולפני התקשורת - אלו לא "שלנו", ולא שומרי הסף שלנו ומעולם לא היו.

למרות שהאחריות לביטחון האישי והחברתי על המדינה ומוסדותיה, בזמן שהם כושלים ונבצרים למעשה ממילוי תפקידם - על החברה הערבית הפלסטינית מתגלגל נטל כפול לשאת על כתפיה, ולגלות אחריות יתרה לחייה האישיים והפוליטיים, להתארגן ולהמשיך, למרות הכול, לחתור לחיים משותפים המבוססים על כבוד לאומי וזכויות שוות אזרחית ופוליטית. במקביל עליה להתנגד ולהפריע לשגרת היום יום, המבוססת על אפליה, הדרה, אלימות, כיבוש ודיכוי צבאי מתמשכים.

על המדינה להשיג שלום עם אזרחיה. טקס חתימת ההסכמים בבית הלבן, ספטמבר (צילום: אבי אוחיון, לע"מ)

למרות הכול, השכילה החברה הערבית לפרוץ מחסומים רבים של הדרה ובלימה ורבים מבניה ובנותיה היו מודל להצלחה, אחיות, רופאים ורופאות, חוקרים מדעיים וחוקרות, מורות, מהנדסים, הייטקיסטים, אנשי תרבות ואומנות, שחקני כדורגל ועוד. את כל ההישגים האלה השגנו למרות מדיניות המדינה, ולא בזכותה. זה היה אתגר כפול.

תמיד האמנתי ופעלתי לשיתוף פעולה ערבי-יהודי שוויוני. הכרת האחר היא חובה. אנחנו מכירים את החברה היהודית טוב יותר ממה שהיהודים מכירים אותנו. 80% בערך מאיתנו מדברים עברית טובה ו-90% מהיהודים לא מדברים ערבית ולא רוצים לדבר. הכרה בזכות שלנו להיות שווים היא הכרח וחובה מוסרית, היסטורית וחוקתית. כך נוכל להתגבר יחד על ההסתה השנאה והקיפוח הכרוני המתמשך.

על המדינה לחתור ולהשיג שלום עם אזרחיה הערבים עוד לפני הנורמליזציה עם מדינות המפרץ, עם סודאן או מיקרונזיה. שלום המבוסס על סעיף אחד, לפיו כל האזרחים שווים. כולם ללא הבדל דת, גזע ומין. חוק יסוד.

רוצים לחתום על הסכם איתנו?

הכותב הוא חבר הכנסת ד"ר אחמד טיבי, יו"ר סיעת הרשימה המשותפת

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully