שוב צה"ל מצא את עצמו במוקד הביקורת הציבורית. הרבה לפני שהרשתות החברתיות התמלאו בסרטונים של אזרחיות נוזפות בחיילי יחידת הצנחנים, שנשלחו במעשה איוולת לתגבר את המשטרה בפעולות אכיפה סמוך למוקדי ההפגנות - בעיתוי כמעט ציני, סמוך ליום הכיפורים. על הפרק הפעם - האכזבה הלאומית מחוסר יכולתו של הצבא החזק במזרח התיכון להביס את נגיף הקורונה. הרבה דברים יכול הציבור בישראל לקבל - שיקולים פוליטיים המתערבבים בקבלת החלטות מקצועית, בירוקרטיה משתקת, חוסר תפקוד של מערכות אזרחיות ואפילו חוסר צדק בחלוקת משאבים, אבל כישלון של צה"ל - צבא העם של כולנו, הוא מכה אחת יותר מדי עבור העם שהורגל להזעיק את אלופיו לכבות את השריפות הבוערות בו.
"תנו לצה"ל לקרטע", סנטה כותרת אחת של כתבה המסבירה את כישלונה של מפקדת אלון שהוקמה בפיקוד העורף על מנת לקטוע את שרשראות ההדבקה. "למה צה"ל לא ניצח את הקורונה? (עדיין)", הכריזה כתבה אחרת באותו עניין. וכך, לצד נזקיה האיומים של מגפת הקורונה, הלך וצמח נזק משני, של כרסום אמון הציבור במוסד האחרון שעוד נתן בו את מבטחו.
אל תפספס
כמו במלחמת יום כיפור, גם היום, חוסר בהירות בנוגע לחלוקת הסמכויות סומן כגורם אפשרי לכשלים. כמו אז כמו היום, התחושה המסתמנת היא של אויב שתפס את העם בציון כשהוא לא מוכן. וכמו אז, גם היום, ריח חזק של ועדת חקירה החל מתפשט באוויר, עם מה שנראה כמו חלופת האשמות בין הדרג המדיני (ובראשו משרד הבריאות) לדרג הצבאי.
ואולם, בעוד שתמיד יש מקום לביקורת עניינית גם כלפי הצבא, כדאי להזכיר כמה עקרונות יסוד שנדמה שנשכחו בחסות התקווה הלאומית, לפיה נשב במקלטים - או במקרה שלנו, בבידודים - כמה שצריך, עד שתמונת ניצחון צה"לית תשוחרר לאוויר העולם.
חשוב לומר - הפנייה לצבא בעת חירום היא טבעית, והימים ימי חירום הם. לכן אף שמשבר הקורונה איננו משבר ביטחוני, השימוש שנעשה בצבא במגוון משימות, ברור. אך כך בדיוק יש להתייחס למעורבות הזו - הצבא כאן היות שהוא נקרא לסייע, אך לא להוביל את ההתמודדות עם המשבר כולו.
מטרת העל היא להכשיר אזרחים שיבצעו את אותן המשימות שאמורות היו להיות מטופלות על ידי המערכות האזרחיות שכשלו. צה"ל מהווה בסך הכול פתרון ביניים, לא תרופת קסם. זאת ועוד, ראוי לשאול מדוע במציאות של למעלה ממיליון מובטלים, נכון לגייס דווקא אנשי מילואים למפקדה שכל עניינה הוא קטיעת שרשראות הדבקה, משימה שאין בינה לבין פעילות צבאית ולא כלום.
הפנייה המהירה לצבא תוך ציפייה ציבורית לנוק אאוט מהיר, גובה מחיר כפול. היא גובה מחיר קשה מהצבא, שלא עומד בציפיות ועומד בפני ברירה - פגיעה באמון הציבור בו ואפשרות להפניית אצבע מאשימה לדרג המדיני והסתבכותו בפוליטיזציה מסוכנת. היא גם גובה מחיר לא פשוט מהחברה, שלא תמיד מבינה מה הבעיה כאשר צנחן - שאמון על ביטחונם של אזרחי המדינה אל מול אויבים חיצוניים - מוצב למשימת אכיפה נגד אותם אזרחים בדיוק, חלקם מאשימים אותו בשיתוף פעולה פסול.
אסור שתחושת הפאניקה הכללית האופפת את הציבור תשפיע על האופן שבו צה"ל מופעל במסגרת המלחמה בקורונה. גם בעת חירום יש עקרונות יסוד שחייבים להישמר. הפנייה למערכות הצבאיות צריכה להיעשות כמוצא אחרון. יש להקפיד שלא לערב חיילים במשימות אכיפה המופנות כנגד אזרחים, וצה"ל צריך להימנע מלקחת אחריות כוללת לניהול אירועים שהנם בעלי אופי אזרחי.
עקרונות אלה אולי לא ימגרו את המגיפה (ובלי מערכות אזרחיות יעילות ומתפקדות שינהלו את המשבר, גם צה"ל יתקשה לעשות זאת), אבל הם יקטינו את הסיכוי שבסיומה נמצא את עצמנו בבוץ שאולי לא מצוי בשטחי האויב, אך הוא אינו פחות טובעני ממנו.
ד"ר שפרן גיטלמן היא ראש התכנית לצבא-חברה במכון הישראלי לדמוקרטיה; פרופ' עמיחי כהן הוא עמית בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה, וחבר סגל הפקולטה למשפטים בקריה האקדמית אונו