נתניהו, נמשיך להפגין

ביום שחרור פריז, לקראת תום מלחמת העולם השנייה, כתב אלבר קאמי בעיתון הרזיסטנס "קומבה": "גדולתו של האדם טמונה בהחלטתו להיות חזק ממצבו".

אין ספק, משבר הקורונה הוא אחד המשברים הקשים והמורכבים שידע העולם. בישראל הוא מנוהל למן הרגע הראשון בהפקרות. חמור מכך, שיקולים פוליטיים מכוערים ושיקולים פרסונליים קרימינליים, ולא שיקולי בריאות, הם המובילים את ראש הממשלה בנימין נתניהו.

אין מקום בעולם המערבי שבו ההחלטות מתקבלות על ידי פוליטיקאים ולא על ידי מומחי בריאות הציבור. זה שבועות ארוכים שפרופ' רוני גמזו ומומחים אחרים חוזרים ומתריעים כי מוקדי התחלואה נמצאים בעיקר בערים החרדיות והערביות. אלה הפכו לערים אדומות, שאם לא יוטל עליהן סגר, הן יביאו בוודאות להתפשטות התחלואה בכל הארץ. זה קורה כבר עכשיו - ובגדול.

הבעיה כמובן לא נולדה עכשיו, אולם הממשלה לא למדה מטעויותיה. בלחץ המפלגות החרדיות, הממשלה אישרה בחודש שעבר ל-17 אלף תיירים מברוקלין וממוקדי קורונה אחרים בארצות הברית להיכנס ארצה בתנאי בידוד מקלים, כשהפיקוח עליהם לא ברור. דבר דומה קרה גם במהלך הסגר הראשון. כן, בעודנו כלואים בבתים, נכנסו לכאן באישור ממשלתי 2,500 איש, אברכים ברובם, ללא ביטוח בריאות מארצות הברית מוכת הקורונה. ואם לא די בכך, הותרו גם הטיסות לאומן - בניגוד מוחלט לדרישת גורמי המקצוע.

אלו הן החלטות אומללות שתרמו, ללא ספק, לעליית התחלואה ביישובים החרדים, ומשם, לכל רחבי הארץ. אין מדינה אחת בעולם שהתירה כניסה, ובוודאי כניסה לא מפוקחת ולא מבודדת, של אנשים ממדינות אדומות. רק בישראל, תחת ראש ממשלה נאשם בפלילים וקואליציה חסרת אחריות.

על אף הנזק הקטסטרופלי, נתניהו וממשלת חדלי האישים שלו מעזים להתעלם פעם נוספת מההמלצות החד-משמעיות של איגוד רופאי בריאות הציבור, ולפיהן מגבלת התנועה דווקא תזיק למאבק בקורונה. לא בכדי אף מדינה בעולם לא הטילה סגר שני. אדרבה, חובה דווקא לצאת לאוויר הפתוח ולהימנע משהייה במקומות סגורים, שכן מרבית ההידבקויות מתרחשים במקומות סגורים ובין בני משפחה. רק מיעוט שולי נדבק באוויר הפתוח. כך קרה כאשר נכלאנו כולנו בראש השנה, זה החג השני ברציפות.

כמובן, סגר מלא למעט בתי הכנסת, אלה נשארו פתוחים ביום הכיפורים. יום קדוש שנועד לפתוח בתפילה שערי שמיים, אך האם על חשבון סיכון נפשות במבנים סגורים? האם שערי שמיים נפתחים רק במבנים סגורים, קטנים וצפופים? שם שוהים המתפללים עשר שעות ביממה. האם יש אפידמיולוג אחד שאינו נתון למרותו של נתניהו שמטיל ספק כי תפילות אלה יהפכו לצלחות פטרי המוניות שעליהן נשלם כולנו? אולי אף בסגר שלישי, אך מי כבר סופר.

אך כל זה לא הספיק לנתניהו. במקום לחכות ולראות אם הצעדים שנקט ערב ראש השנה מפחיתים את התחלואה, מה שדורש שבועיים המתנה לפחות, כונסה בבהילות הממשלה כדי להטיל עוצר מוחלט. סגר שמומחי בריאות הציבור התנגדו לו נחרצות.

ובמה עסקו החברים הנכבדים בישיבה דרמטית זו? בהשמדת שרידי הדמוקרטיה הישראלית - באיסור לקיים הפגנות באוויר הפתוח בכל מחיר. למרות שהנתונים הראו מפורשות כי שיעור ההדבקות בהפגנות קטן ביותר כי הן נערכות באוויר הפתוח, ומשתתפיהן עוטים מסכות.

לכאורה, יכולנו לשים מבטחנו בבני גנץ ובחבריו למפלגת כחול לבן, כי יטילו את זכות הווטו השמורה להם בממשלה כדי להגן על חופש הביטוי והמחאה. "אין אושר אלא בחופש, ואין חופש אלא באומץ לב", גרס פריקלס. ברם, מר גנץ הראה לנו פעם נוספת, בדיוני הכנסת אתמול, כי אומץ הלב הנדרש בשדה הקרב הצבאי אינו דומה לאומץ הלב הנדרש במערכה על הכלכלה ועל החברה בשדה הקרב האזרחי. שוב קרס מר גנץ ברגע המבחן. שוב הוא הוכיח כי האמון בו, נשען על קנה רצוץ. שוב הוא בוחר לשמש עלה תאנה של נתניהו.

לא נסתר מענינו. ברגע שירד האסימון והנאשם מבלפור הבין כי סגר מלא יאפשר לו לשכנע את גנץ להעביר בכנסת את מזימתו לאסור על הפגנות נגד - אז ורק אז הוא החליט לכלוא אותנו שוב, במחיר כלכלי, חברתי ונפשי שייקח לנו שנים לשקם. כדי למנוע את מאסרו, מוכן נתניהו לאסור את כולנו - אולם גנץ כבר לא יוכל לרחוץ בניקיון כפיו. הוא שותף לאותה מזימה לאסור את כולנו כדי לחלץ את שותפו נתניהו. אין גבול לבושה.

בינתיים, סוגיות מכריעות נותרו על הפרק ללא כל דיון מעמיק בקבינט החירום של נתניהו וגנץ. המשק הישראלי עומד בפני פשיטת רגל קרובה, ואילו הממשלה מתחמקת מכל דיון בתכנית כלכלית שתיחלץ אותנו מהמשבר; מערכת החינוך צועדת לקראת שנה שנייה ברציפות של אפס תרומה להון האנושי של ילדינו; ומערכת הרווחה קורסת תחת גל של התאבדויות, דיכאון, בדידות, אלימות במשפחה ועוד שלל מרעין בישין. כל אלה לא מעניינים את הנאשם מבלפור ואת ממשלתו.

ועל אף שישנן עוד סוגיות בוערות רבות לדון בהן, קבינט הקורונה של ממשלת החירום בחר להקדיש את מרב זמנו בסוגיה אחת - סוגיית ההפגנות. לא ייאמן. ממשלה כושלת שעוסקת בחסימת המחאה נגדה ומסיתה הסתות פרועות נגד המפגינים נגדה, והכול בדברי בלע שיאים למשטרים אפלים. למפיצי מחלות נדמינו. למסוממים. לאנרכיסטים. לפדופילים. אם זה אינו פשיזם איני יודע מה הוא פשיזם.

ומה עם ראשי מערכת הבריאות? גם הם לדאבון לב אינם טומנים ידם בצלחת. במקום להילחם בהחלטות לא מקצועיות מופקרות, הם נשמעים לציוויי נתניהו, אחד אחד, כאילו גויסו גם הם למלחמה הנעלה על המשך שלטונו של העריץ מבלפור.

מנכ"ל משרד הבריאות, פרופ' חזי לוי, נשמע טוען כי המפגינים בעד הדמוקרטיה ונגד השחיתות מביאים להתססה, תוך שהוא מסרב לגנות באותו אופן את יועצי ראש הממשלה שהפרו בידוד באופן בוטה. ראשת שירותי בריאות הציבור, ד"ר שרון אלרעי פרייס, כתבה שכציונית קשה לה לראות את הדגל מונף בהפגנות הפוגעות לדבריה בעם.

ממתי מותר לאנשי המקצוע, לפקידות ממונה, להתבטא כך נגד חלקים נרחבים בעם? ממתי מותר לפקידי ציבור להסית נגד חלקים רחבים באוכלוסייה המוחים נגד הניהול הכושל שלהם עצמם? וכל זאת כאשר באותו יום ממש, מודה המשטרה כי אין ולא יהיה פיקוח על תפילות בחגים. על כך איש מהם אינו פוצה את פיו.

זו התוצאה של ניהול מדינה שלמה במהלך משבר כה חריף על ידי אדם השקוע עד צוואר בכתבי אישום בגין מעשים פלילים מפליגים בחומרתם. אדם שלא עוצר באדום. אדם שלא בוחל בשום אמצעי כדי לדאוג לעצמו ולשלטונו העריץ. אדם הנמצא בניגוד עניינים חריף שלא היה כדוגמתו. האם אדם כזה יכול להשתתף בהחלטה למנוע הפגנות נגד שלטונו?

ולבסוף, מה עם היועץ המשפטי לממשלה? אביחי מנדלבליט, היכן אתה? חובה היה עליך למנוע את המזימה להשבית את הדמוקרטיה בישראל. לכל הפחות, חובה היה עליך להודיע לנאשם מבלפור שהוא מנוע מלקחת חלק בישיבה בגין ניגוד עניינים חריף ובוטה.

נתניהו, אתה ומעשיך המושחתים הביאו חלק ניכר מעמנו לשקוע בדיכאון. בייאוש. בבחילה ממך ומחבורת הפשיסטים שלך. אולם אנו לא מיואשים. אנחנו נמשיך לתת לך ולשותפיך שיעור בדמוקרטיה. אנו נמשיך להביא לאחר הסגר המונים של אזרחים לגשרים, לכיכרות ולבלפור. כן, באוויר הפתוח, תוך שמירת מרחק ועטיית מסיכות. שם נזכה לקבל ולתת את החיבוק המאחד את השיסוי, שם נזכה לראות את עם ישראל בשעתו הגדולה ביותר. שם נזכה לתקווה. אנו נחושים להיות גדולים ממצבנו.

הכותב הוא פרופ' ירון זליכה, לשעבר החשב הכללי במשרד האוצר.