אלוף בסרטונים, חלש מול המגיפה: הקורונה חשפה את מחדלי הניהול של נתניהו

כמיטב המסורת, סרטון החג של ראש הממשלה בנימין נתניהו ניצח את כולם. מול כיתה של ילדים חמודים, הוא הפגין שוב את כשרונותיו בתחום המשחק והדרמה, וגייס לצדו את מכונת הלהיטים והחיילת הכי מפורסמת בארץ, נועה קירל, שמככבת כפרויקטורית של מבצע "תפוח בדבש", לחידוד ההנחיות והעלאת המורל לקראת ראש השנה.

בסוף הסרטון, אחרי שירה בזיוף קל בסטורי של נועה-קילה, נתניהו מייחל ל"מיליון לייקים" ולא מן הנמנע שהמופע המשותף שלו עם כוכבת העל ישבור שיאי ויראליות. אחר כך התברר שקירל, חיילת בשירות סדיר, לא ממש קיבלה אישור תקני מצה"ל להופיע בסרטון פוליטי, אבל ברוח אהבת החינם של השנה החדשה, גם מתנגדיו של נתניהו מוכרחים להודות: אין עליו בסרטונים.

בסופו של שבוע שלום היסטורי, עם חתימת ההסכמים פורצי הדרך עם האמירויות ובחריין על מדשאת הבית הלבן, מבקריו של נתניהו יכולים, גם אם זה למגינת לבם, להכיר בכך שגם אין עליו בתמרונים מדיניים וניצול הזדמנויות גיאו-פוליטיות. על בסיס האיבה המשותפת לאייתוללות בטהראן, ובעזרת הממשל הידידותי בבית הלבן, הוא הצליח לשבור את המיתוס שישראל תישאר חלשה ומבודדת אם לא תגיע להסדר עם הפלסטינים ולהפוך את היוצרות: במקום לחכות שישראל והפלסטינים יסכימו על פתרון שתי המדינות, השלום האזורי פרץ קודם.

ובאותה נשימה, אין על נתניהו גם בשיווק: את ההסכם עם האמירויות הוא מוכר כ"שלום תמורת שלום" בעוד למעשה זה "שלום תמורת אי-סיפוח" - לקהל הימני הוא מספר שהריבונות עדיין על השולחן אבל בוושינגטון מדווחים שיש התחייבות להקפאה לפחות עד 2024.

הלכה למעשה, הנורמליזציה כנראה מקדמת את פתרון שתי המדינות: גישת השלום השלטת בעשורים האחרונים תמיד נופפה בטיסות מעל סעודיה ופירות שלום נוספים כפרס שיחכה בסוף התהליך, אבל לאור הקיפאון המדיני עם הפלסטינים, אלה נתפסו בעיקר כפנטזיות רחוקות. עכשיו, כשחלומות על חופשות פאר הפכו למציאות והמשקיעים מאבו דאבי נוהרים להתעניין בישראל, הציבור רואה את השלום בעיניים ויהיה לו קשה יותר לוותר עליו. ככל שיצטרפו עוד ועוד מדינות ערביות, הסיכוי שישראל תקדם מהלכים חד צדדיים ביהודה ושומרון הולך ופוחת, ואילו הלחץ האזורי להתקדם ולהתפשר מול הפלסטינים ילך ויגבר. שמעון פרס כנראה היה גאה.

באווירת סיכומי סוף השנה, נתניהו יכול להתהדר בפני יריביו שאין עליו גם בפוליטיקה. בדיוק לפני שנה, בבחירות מועד ב', הוא איבד את הרוב בכנסת וכחול לבן גזלה מהליכוד את בכורת המפלגה הגדולה. בסדרת מהלכים פוליטיים מבריקים הוא בנה את "הבלוק הימני-חרדי" המפורסם ובלם את סכנת העריקה של נפתלי בנט לגוש הנגדי על ידי מינויו לתיק הביטחון, וחסם כל אפשרות שבני גנץ ירכיב ממשלה בלעדיו.

בבחירות מועד ג' הוא הצליח למנף את כתב האישום החמור שהוגש נגדו להישג האלקטורלי הטוב ביותר שלו בעשור האחרון, ומיד אחריהן הוא ניצל את הקורונה לפירוק האלטרנטיבה לרסיסי רסיסים. הוא חתם על הסכם רוטציה עם גנץ, ומיד לאחר מכן החל לתכנן איך הוא מתחמק ממנו, ואת הממשלה הלכאורה-שוויונית-ופריטטית שהתחייב להקים, הוא מנהל לגמרי לבד. הוא הפך את החליפי לתואר לא רלוונטי, ואת הסיכוי שגנץ יגיע לבלפור לבדיחה שגורה.

בכל אלה - אין על נתניהו, וגם מתנגדיו יכולים, גם אם בחמיצות, להכיר במעלותיו. אבל משבר הקורונה חשף אמת נוספת: אין על נתניהו בכישלון ניהולי, ובכך ייאלצו להודות גם תומכיו. הקסמים, התעלולים, המניפולציות המדיניות והפוליטיות, נעלמו ברגע המשבר הלאומי הגדול ביותר של כהונתו. מדי יום ביומו, הכאוס בקבלת ההחלטות הולך ומתגבר, כפי שנחשף השבוע, שוב, בהכנות לסגר הגדול של החגים. הביאו פרויקטור, אבל אף אחד לא ממש מקשיב לו; החליטו על סגר בתנאים מחמירים, ולאט לאט הלחצים הפוליטיים כרסמו בו ומילאו אותו חורים; החליטו להפסיק את הלימודים בשישי, ואחרי 24 שעות הודיעו שבעצם חייבים לסגור את בתי הספר מיידית; והתקנות, שאושרו בממשלה ביום ראשון, לא הגיעו לכנסת עד יום חמישי בבוקר, מה שהשאיר אותן פתוחות עד הרגע האחרון.

הקורונה גם חשפה שאין על נתניהו בלעבוד לבד, כלומר: את תאוות השליטה והצורך לנהל הכל במיקרו באמצעות נאמניו: במשך חודשים הוא סירב להעביר סמכויות לפיקוד העורף ולמשרד הביטחון, וגם לפרויקטור גמזו הוא לא האציל שום עוצמה או כוח, אבל ראש המל"ל, מאיר בן שבת, הוא שמנהל את האירוע מטעמו. את שר הביטחון בני גנץ ושר החוץ גבי אשכנזי הוא הדיר מהסכמי הנורמליזציה ההיסטוריים, שנוהלו באופן חשאי על ידי איש אמונו, השגריר בארצות הברית רון דרמר, יחד עם עוד נאמן, ראש המוסד יוסי כהן. כמו בחוץ, כך גם בפנים: נתניהו מחליש בעקביות את הגורמים המקצועיים העצמאיים, ומקבל החלטות בחוג מקורביו, מבלי שתישמע עמדת איפכא מסתברא אחת לרפואה.

אין על נתניהו גם באי לקיחת אחריות, והפניית האצבע המאשימה על השתוללות המגפה הבריאותית והכלכלית לכיוון אחר: גמזו, פקידי האוצר, כחול לבן, האופוזיציה, יפעת שאשא ביטון, וכמובן התקשורת והמפגינים בבלפור הם שמסומנים על ידי תומכיו כמחוללי העלייה בתחלואה. אבל הוא זה שעומד בראש המערכת ובראש המנגנון הממשלתי בעשור האחרון, ועליו רשומות כל מחדליהן. משבר הקורונה חושף את מחיר ההתעלמות שלו ממערכות שאינן קשורות לנושאי ביטחון וחוץ: מערכת הבריאות הקורסת, מערכת הרווחה החנוקה שעל סף חוסר תפקוד, הביורוקרטיה הכלכלית המתסכלת שמעכבת העברת מסים ומענקים לזכאים, וכל הדברים הקטנים, שעושים את חיי האזרחים קשים ומייגעים יותר - יוקר המחיה, פקקי תנועה, תחבורה ציבורית - לא מתקדמים ותקועים אי שם מאחור.

אמש, רגע לפני הסגר, הוא כינס עוד הצהרה לתקשורת. לא בשביל לעשות סדר לאזרחים המבולבלים שמבקשים להבין מה מותר ומה אסור, אלא בשביל לקרוא לציות ולהזהיר שהוא שוקל להחמיר עוד יותר את ההגבלות בהמשך, ולשפוך עוד כמה מילות הלל לעצמו על ההישג ההיסטורי שאיתו חזר מהבית הלבן. רק שפירות השלום, ואפילו לא הלייקים של נועה קירל, לא ימתיקו את האווירה הציבורית העכורה ערב החג, ולא ישתיקו את הביקורת הגואה על הממשלה המקרטעת שלא מצליחה לנווט בתוך המשבר. אחרי עשור בשלטון, הקורונה חשפה שאין על נתניהו בניתוק ממה שמעסיק את אזרחיו.