כשדונלד טראמפ נכנס לבית הלבן בינואר 2017, לממשלת הימין של בנימין נתניהו היה שק מלא של חלומות. אחרי שמונה שנות חיכוכים עם ממשל אובמה, הנשיא הרפובליקני המפתיע נשבע בקמפיין הבחירות שלו אמונים לישראל והתחייב לעשות הכל הפוך מקודמו - לבטל את הסכם הגרעין עם איראן, להעביר את השגרירות לירושלים, ולהילחם בהתעמרות בישראל במוסדות האו"ם.
בניגוד לחוכמה המקובלת בעולמות הפוליטיים שלנו, לפיה הבטחות בחירות נועדו להיות מופרות, בכל הנוגע לישראל ונתניהו, טראמפ נהג באסכולת מילה זו מילה: בשלוש וחצי השנים האחרונות הוא סימן וי כמעט על כל הבטחות הבחירות שלו כלפי ישראל, ואף התעלה על כך.
זמן קצר אחרי שנבחר, טראמפ אמר בריאיון לניו יורק טיימס שישמח "להיות זה שיביא שלום בין ישראל והפלסטינים". את לב הסכסוך הוא אמנם לא פתר, אך אתמול (שלישי), על מדשאת הבית הלבן, הנשיא האמריקני השיק עידן חדש במזרח התיכון.
הסכמי הנורמליזציה בין ישראל, איחוד האמירויות ובחריין, מנתצים את הפרדיגמה של ברק אובמה וקודמיו, לפיה ישראל לא תוכל להתקדם לשלום עם מדינות ערב כל עוד לא יימצא פתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני. בכך הם הופכים את הקערה על פיה.
הנה, יש טקס שלום בבית הלבן, והפלסטינים לא על הדשא. "ישראל לא מבודדת", נתניהו התנדב להשיב לשאלות הכתבים בגאווה, אתמול בחדר הסגלגל, אחרי שטראמפ הכריז שמדינות ערביות נוספות בדרך. החיוך לא ירד מפניו של נתניהו, שחגג יום ניצחון על נביאי הזעם של הצונאמי המדיני והבידוד הבינלאומי, עם מהלך מדיני פורץ דרך שיכניס אותו לספרי ההיסטוריה.
טראמפ הוכיח את עצמו כחבר קרוב ונאמן של ישראל, אך לא פחות מכך - כחבר קרוב ונאמן של נתניהו. בשנתיים האחרונות, בכל הצמתים הפוליטיים הקריטיים במאבק על שלטונו, הוא התייצב לצדו, וממערכת בחירות אחת למשנתה, הוא הגיח עם מחווה, הצהרה או הכרזה - בדיוק, אבל בדיוק - בטיימינג הנכון.
שבועיים לפני בחירות מועד א', הוא הכיר בריבונות הישראלית ברמת הגולן, שבוע לפני בחירות מועד ב' הוא הכריז על כינון "ברית הגנה" אסטרטגית בין ישראל וארצות הברית, והדובדבן שבקצפת הגיע במועד ג' - "תוכנית המאה", שהוצגה בדיוק בשבוע שבו הכנסת הייתה אמורה להצביע על הסרת חסינותו של נתניהו.
עכשיו, הגיע תורו של הנשיא האמריקני. פחות מחודשיים לפני הבחירות ובעיצומה של המגיפה המשתוללת שמכרסמת בשיעורי התמיכה שלו, הנורמליזציה בין ישראל והמפרץ מאפשרת לטראמפ לבנאם את תשומת הלב הציבורית ולהטות את הזרקור החוצה - בדומה לקמפיין "ליגה אחרת", רק בשלוש שפות.
אלא, שלנתניהו זה הגיע בתזמון גרוע. רגע לפני שישראל נכנסת לסגר של שלושה שבועות, כשמספרי הקורונה שוברים מדי יום שיאים חדשים ומערך הבדיקות והמעבדות מתחיל לקרוס, הביקורת הגוברת על ניהול המשבר החלישה משמעותית את משק כנפי ההיסטוריה מהבית הלבן ואת יכולת הציבור לחגוג אותו.
טראמפ, שמנסה למזער את הקורונה כדי שלא תפגע לו בקמפיין, מקפיד מאוד לא ללכת עם מסכות. כך גם מקורביו ומוזמניו אתמול בטקס, שהתגודדו בצפיפות לצד המשלחת הישראלית, בהתקהלות שכנראה לא הייתה עומדת בתנאי התו הסגול.
נתניהו ועוד שלל נבחרי ציבור ישראלים כבר הוכיחו בחודשים האחרונים שהם לא משמשים דוגמה אישית ואינם עומדים בתקנות ובגזרות שהם עצמם משיתים על האזרחים. גם הפעם, בתזמון קריטי, התמונות מהבית הלבן עשויות להעמיק את משבר האמון.
גם ההתנהלות של נתניהו בכל הנוגע לגיבוש ההסכם - סימני השאלה על עסקת מטוסי ה-F-35 והתחייבויות על הקפאת הסיפוח, וכן ההדרה המוחלטת של שר החוץ ושר הביטחון מהתהליך - הוסיפה ספקות לתמהיל החגיגה בוושינגטון.
נתניהו רצה להיות שם לבד, ולא הזמין את גנץ שותפו או את שר החוץ שלו אשכנזי, גם כשהתברר שהאמירויות ובחריין שולחות דרג שרי חוץ וזה מה שמקובל לפי הפרוטוקול. ברגע האחרון, הוא גילה שהוא צריך את החתימה של אשכנזי, כי לפי החוק רק שר החוץ מוסמך לחתום על הסכמים בינלאומיים.
אשכנזי יכול היה לנצל את ההזדמנות לסיבוב נקמה, לעכב את העברת ייפוי הכוח ולגרום לנתניהו הרבה לחץ וחרדה, אבל הוא "שם את המדינה לפני הפוליטיקה", כפי שאמר אתמול. "זה ההבדל בינינו. אנחנו מתנהגים אחרת".
מאחורי הברית של טראמפ ונתניהו יש הרבה פוליטיקה ואינטרסים חבויים, וכך גם מאחורי היחסים של הממשל עם איחוד האמירויות. כנראה שרב הנסתר על הגלוי. ואולם לא הכל קשור לצמד: ההתקרבות בין ישראל והאמירויות היא פרי עבודה של שנים מאחורי הקלעים והברית האסטרטגית נוצרה בעיקר סביב איראן.
בסוף, קשה היה שלא להתרגש מהמעמד אתמול בוושינגטון. לכמה שעות הפוזיציה נחה, כי אלה פשוט בשורות מצוינות לישראל, גם אם הן במקרה טובות לטראמפ ונתניהו ומספקות להם בעת הזו מזור מצרות פוליטיות אחרות.
המדקדקים מציינים שלא מדובר בהסכמי שלום, כי ישראל מעולם לא הייתה במצב מלחמה עם אבו דאבי או בחריין, שאינן ניצבות על גבולותיה. ובכל זאת, זו הייתה חגיגת שלום לכל דבר. שלל שיתופי הפעולה שנחתמו בשבועות האחרונים, בכל תחום אפשרי, מבשרים שבאבו דאבי רציניים בכוונותיהם על פיתוח יחסים עם ישראל, וההצטרפות של בחריין לחגיגה מכשיר את הדרך למדינות חברות נוספות.
כ-40 דקות לתוך הטקס, האופוריה במזרח התיכון החדש קיבלה ניעור רציני מהמציאות, עם מטח רקטות שנורה לאשקלון ואשדוד. הפלסטינים אולי לא הוזמנו לטקס, אבל הם שיגרו תזכורת חדה לחיים עצמם, ושהם אלה שבסוף ישראל תצטרך למצוא דרך לעשות שלום.
בצד אחד של המתרס
האידיליה עשויה להתנפץ במציאות שוב ב-3 בנובמבר, אם הדמוקרטים יכבשו את הבית הלבן. יותר מאי פעם, נתניהו מושקע כולו בצד אחד של המתרס, בהימור שעשוי להתברר כמסוכן. הוא לא נפגש עם ביידן במהלך ביקורו הקצר בארצות הברית, למרות המסורת ארוכת השנים ביחסי המדינות, לפיה נהוג שראש ממשלה שמבקר בתקופת בחירות נפגש עם מועמדי שתי המפלגות.
נתניהו גם לא הניד עפעף כשטראמפ תקף בחדר הסגלגל את "ג'ו הישנוני" ועשה פוליטיקה של בחירות מהמעמד. אם טראמפ ייבחר לכהונה שנייה, נתניהו יוכל למלא שק חדש בחלומות, אך אם לא - גן העדן נטול הפלסטינים שלו צפוי להסתיים.
ביידן וסגניתו, קמאלה האריס, נחשבים לאוהדי ישראל ומתומכי אייפא"ק, אך הפלג הפרוגרסיבי יותר במפלגה הדמוקרטית ידרוש להפוך את המדיניות של טראמפ במזרח התיכון בחזרה, ולהחזיר את הפלסטינים למרכז השיח, גם על בסיס הנורמליזציה שטראמפ כבר התחיל בה.
ככל שיצטרפו עוד מדינות ערביות ליחסים עם ישראל, כך יעלה המחיר של מהלכים חד-צדדיים, חלומות הסיפוח בימין ייכנסו לתרדמת עמוקה והלחץ האזורי לפתור את הסכסוך עם הפלסטינים יגבר. אם ביידן ייבחר, עוד עשוי להתברר שחגיגת השלום של נתניהו וטראמפ היא זו שקירבה את ישראל בחזרה לפתרון שתי המדינות.