כל האפשרויות שלו גרועות, אך פוטין לא יכול לוותר על בלארוס

לא אחת ביכה נשיא רוסיה ולדימיר פוטין בשנים האחרונות את קריסת ברית המועצות. פעם אמר כי היה זה האסון הגיאופוליטי הגדול ביותר של המאה ה-20. בפעם אחרת אמר פוטין, שהיה קצין קג"ב בערוב ימיה של האימפריה הסובייטית, שהיה מונע את נפילתה אילו היה יכול.

זה לא כי הוא קומוניסט גדול - הוא טוען שתמך במתנגדי ההפיכה שניסו לבצע הגורמים הרדיקליים במשטר נגד הנשיא בוריס ילצין ב-1991 - אלא כי הוא נחרד משקיעתה של רוסיה בזירה העולמית וחש שהאינטרסים שלה בסכנה עם התפשטות המערב אל שטחים שהיו בעבר חלק מברית המועצות או הגוש הקומוניסטי.

הוא ראה את זה קורה עוד בשלהי תקופתו של ילצין, כשרוסיה איבדה אחיזה בקווקז לטובת הבדלנים הצ'צ'נים וכשנאט"ו הכתה ביוגוסלביה של מילושביץ' בשלהי שנות ה-90. המגמה נמשכה בתחילת שנות ה-2000, כשממשלים שונים ברפובליקות סובייטיות לשעבר נפלו בגל של מהפכות עממיות, שכונו "מהפכות צבע", בין היתר בגיאורגיה ובאוקראינה. פוטין ובכירים אחרים ברוסיה ראו יד מערבית שבחשה בתהפוכות שמעבר לגבולות המדינה והחליטו לשים לזה סוף גם במחיר התקררות מחודשת ביחסים עם המערב.

אחד הקווים האדומים המובהקים הוא השלטון בבלארוס. רוסיה לא מסתירה את רצונה לאיחוד עם בלארוס, הקרובה אליה מבחינה תרבותית יותר מאשר כל רפובליקה סובייטית קודמת אחרת. לא רק זאת, מיקומה הגיאוגרפי, בין המדינות הבלטיות ופולין שחמקו מתחום ההשפעה של מוסקבה אל זרועות האיחוד האירופי, הופך אותה לאזור חיץ בין רוסיה לבין נאט"ו. היא מאפשרת לרוסיה גישה לקלינינגרד, מובלעת רוסית בין פולין לליטא, ולפיכך בלארוס היא נדבך מרכזי בדוקטרינה הצבאית של רוסיה.

לכן, בלית ברירה רוסיה תפעל צבאית כדי לשמור על האינטרסים שלה בבלארוס. שתי השכנות חתומות על ברית הגנה קולקטיבית, יחד עם כמה רפובליקות סובייטיות לשעבר נוספות, והן חלק מאיחוד מדיני רופף שאותו מנסה פוטין להדק. ההפגנות חסרות התקדים נגד השליט הבלארוסי אלכסנדר לוקשנקו מחזקות את יכולות המינוף שלו, אחרי שנים של הסתייגות מצדו של מי שמכונה הרודן האחרון של אירופה (אף שבשנים האחרונות צצו שליטים אוטוריטריים אחרים במזרח היבשת).

לא סתם באיחוד האירופי נזהרים בכל הנוגע לתגובה לזיופים בבחירות בבלארוס ולאלימות נגד המפגינים. מנהיגי הגוש חוששים לעורר את חמתה של רוסיה ובכך לספק לה תירוץ להתערבות ישירה, כפי שקרה אחרי המהפכה באוקראינה ב-2014 שהפילה את הנשיא הפרו-רוסי ויקטור ינוקוביץ'. זה עלה לאוקראינה באובדן חצי האי קרים ובחלקים ממזרח המדינה שנשלטים דה-פקטו על ידי הבדלנים הפרו-רוסים. רוסיה נענשה בסנקציות כואבות, אך היא תהיה מוכנה להסתכן במחיר דומה כדי לא לאבד את בלארוס.

בעת הזו אין צורך בהתערבות צבאית ישירה, שעלולה להסיט את דעת הקהל הבלארוסית נגד רוסיה. ההפגנות שם אינן אנטי-רוסיות, כפי שהיו באוקראינה ובמדינות אחרות במרחב, אלא רק נגד לוקשנקו. יש דרכים אחרות שבהן היא מסייעת ללוקשנקו. כך, למשל, היא שלחה עיתונאים לדברר את משטרו אחרי שאלו המקומיים פרשו בהמוניהם משופרות השלטון במחאה על הבחירות. במוסקבה מאמינים שנשיא בלארוס ב-26 השנים האחרונות, שסגנון שלטונו, סמליו וכלכלתו מזכיר את ברית המועצות, ישרוד בצורה מוחלשת. התלות הגוברת שלו במוסקבה היא התפתחות חיובית עבורה.

ועדיין, דברים עשויים להשתנות במהירות. המפגינים לא מתייאשים והמחאה תיכנס בקרוב לשבוע השלישי שלה. המפתח להישרדותו של לוקשנקו תלוי בכוחות הביטחון, שנותרו נאמנים לו נכון לעכשיו, אך לא נתין לפסול גל של עריקות ואולי אף ניסיון הפיכה. מחסום הפחד שהחזיק את לוקשנקו יותר מרבע מאה בשלטון נשבר, והוא לא הצליח להטיל אחד חדש. זה ידרוש ממנו הפעלת כוח רבה נגד אזרחיו או התערבות חיצונית גדולה יותר, כפי שקרה עם ניקולס מדורו בוונצואלה.

אמנם מוסקבה פחות מודאגת כרגע מהאופוזיציה הבלארוסית, שאחת ממנהיגותיה, סבטלנה טיחנובסקאיה, מקדמת את המחאה מגלותה בליטא שאליה נמלטה אחרי הפסדה לכאורה בבחירות, אבל האופוזיציה הרוסית עשויה לקבל רעיונות. אולי זה היה המסר של מי שהרעיל את אלכסיי נבלני, הדמות הבולטת ביותר באופוזיציה הרוסית שנכנס לתרדמת ביום חמישי ופונה רק הבוקר לטיפול רפואי בגרמניה: אל תנסו בבית את מה שאתם רואים בבלארוס.

קריאות סולידריות עם המפגינים בבלארוס כבר נשמעות בעיר חברובסק שבמזרח הרחוק, שבה המחאה בת שבעת השבועות מסרבת לדעוך. היא החלה בשל מעצרו של המושל הפופולרי, שגבר על המועמד של פוטין, וכפי שקורה לעתים קרובות כבר התפתחה למחאה נרחבת יותר נגד השלטונות במוסקבה. היא עדיין לא יוצאת מתחומי האזור המרוחק, אך הצלחה אפשרית של המחאה בבלארוס עשויה לתת רעיונות למתנגדי פוטין מבית. את זה, נשיא רוסיה, לא יסבול, בטח לא כשבחודש הבא יתקיימו בחירות אזוריות.

פוטין מקווה שרוסיה לא תצטרך להיגרר לבלארוס. הוא קיווה לתפוס כותרות חיוביות בעולם עם ההכרזה המפוקפקת על ההצלחה של רוסיה לפתח חיסון ראשון בעולם לנגיף הקורונה, אך לא את כל האירועים הוא יכול לנתב כרצונו, אף שהבטיח מוקדם יותר השנה את שלטונו עד סוף ימי חייו, אם ירצה בכך. ללא פתרון בזמן הקרוב למשבר בבלארוס, עשוי להיאלץ לבסוף לבחור את האופציה הכי פחות גרועה מבחינתו כדי לשמור את "רוסיה הלבנה" תחת השפעתו. אירופה המפולגת וארצות הברית המצויה בתקופת בחירות תחת נשיא המחבב את פוטין עד מאוד, לא צפויות להוות מכשול עבורו.