הסבלנות לדחיית שילוב הנשים ביחידות צה"ל עומדת להיגמר

עשור וחצי חלפו מאז הומלץ על פתיחת כלל היחידות בצה"ל לשירות נשים, בהתאם לשיקולים מבצעיים. עתה, לאחר דחייה נוספת של יישום ההחלטה בפועל, נצטרך לשוב ולהמתין בסבלנות לכינוס ועדה בנושא ולמסקנותיה - בתקווה שהפעם הן גם יבוצעו.

ב-13 באוגוסט הגישה המדינה בשם צה"ל את תשובתה לעתירת הלוחמות שדרשו לפתוח את כל תפקידי הלחימה לנשים, כולל ביחידות מובחרות, דוגמת מטכ"ל וסיירות החי"ר. בתשובתה טענה המדינה כי דין העתירה להימחק היות שטרם מוצו ההליכים בצה"ל, והודיעה על הקמת צוות בראשות אלוף שיבחן את הנושא.

אם טענת אי מיצוי ההליכים נשמעת מוכרת, זה משום שלפני כמה חודשים הוגשה עתירה ברוח דומה, שכונתה "בג"ץ השריונריות". כזכור, סמוך לדיון בבג"ץ הודיע הרמטכ"ל אביב כוכבי כי החליט להאריך את הפיילוט של הלוחמות בחיל השריון, ובכך ייתר את העתירה, שנמחקה תחת הנחיה למיצוי ההליכים מול הצבא. כמו אז גם עכשיו, צה"ל יצא ב"בשורה".

יש לומר בלא הסתייגויות - הקמת הצוות היא צעד חשוב ומשמעותי שאין לזלזל בו. אולם קשה שלא להצר על השנים הרבות שחלפו מאז המליצה ועדת שגב למיין את כלל המתגייסים, גברים ונשים כאחד, על פי קריטריונים מקצועיים גרידא. לו היה עושה כך, ולא יוצא בהצהרות בנוסח "כל עוד אני בתפקיד לא ישרתו נשים בגולני", כפי שאמר בעבר הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט, לא היה חשש ממשי שהעותרות יושבו ריקם, רק כדי לקוות שנשים אחרות ייהנו מפירות מלחמתן.

מעבר לזמן האבוד ולתסכול העמוק, חשוב לשים לב לשתי נקודות נוספות, השלובות זו בזו. הראשונה מצויה בהודעת דובר צה"ל, לפיה הצוות יבחן את נושא שילובן של נשים בתפקידי לחימה נוספים בצה"ל על כלל היבטיו, בהם הפיזיולוגי-רפואי, שיבוץ ותכנון כוח אדם והשירות המשותף.

העובדה שבצה"ל מתייחסים באופן דומה לשיקולים מקצועיים ולסוגיות פיזיולוגיות-רפואיות, כמו גם "להיבטים הנוגעים לשירות המשותף", מעלה חשש כבד כי פעולתו של הצוות שיוקם תהיה משולה לרכב הנוסע בפול גז בניוטרל.

אם צה"ל מתכוון לתת מקום לשיקולים מסוג גיוס חיילים דתיים לסיירות - הרי שהמסקנות יכולות להיכתב מראש. נציגי החיילים הדתיים הבהירו לא פעם כי אם יהיו חיילות בחי"ר, הם לא יהיו שם. לא ברור אם עמדה זו מייצגת את החיילים עצמם, אבל כל עוד הצבא מתנהל מול נציגיהם, לצערנו - זה פחות רלוונטי.

כדאי שצה"ל ישאל את עצמו אם ראוי להדיר נשים מיחידות מסוימות, רק משום שיש מי שאינו רוצה אותן שם. זאת, בזמן שהצבא השקיע משאבים אדירים בניסוחה של פקודת השירות המשותף, במטרה להסדיר את שירותם של חיילים דתיים לצד חיילות, ולאחר שזו קיבלה את ברכת הרבנים המרכזיים, שגם היו שותפים להליך ניסוחה. קשה לדמיין הצדקה מוסרית וארגונית לכך.

בתוך כך, הנקודה השנייה אליה ראוי לשים לב קשורה בטבעם של צוותי הבחינה וועדות בדיקה, ובמידת האמון הציבורי בהן. אם לשפוט על פי התנהלות הצבא והדיון הציבורי, לצה"ל דרושה עבודה רבה להפנמת מציאות בה הציבור תוהה מדוע החיילות שמסיימות פיילוט שהוכתר כהצלחה אינן משובצות בתפקידים אליהם הוכשרו. החשד העולה הוא שלא שיקולים מקצועיים עומדים מאחורי ההחלטות, וכי רעשי רקע משפיעים על מסקנותיו ועל תפקודו בשטח.

ראוי לתת הזדמנות כנה לצוות המיועד, ולקוות כי יבצע את משימתו בלב פתוח ונפש חפצה. בד בבד, על הצבא לדעת שהקרדיט הציבורי, ועמו הסבלנות, נמצאים בסכנת שחיקה. כל עוד לא ייפתחו כלל התפקידים לשירות על פי קריטריון מקצועי בלבד, עתירות מסוג זה ימשיכו להיות מוגשות - וטענת מיצוי ההליכים בסופו של דבר תמוצה גם היא.

ד"ר עידית שפרן גיטלמן, ראש תכנית יחסי צבא-חברה במכון הישראלי לדמוקרטיה