"לא לכך התכוון המחוקק": כך הפכו בתי המשפט את המאסר על תנאי לפרס

מדיניות הענישה בבתי המשפט הפכה את עונש המאסר על תנאי ל"פרס", בניגוד לכוונת המחוקק - זו המסקנה שעולה ממחקר שערכה ד"ר ניבין עמנואל מאוניברסיטת חיפה, במסגרת עבודת הדוקטורט שלה.

מאסר על תנאי הוא מאסר שניתן כחלק מגזר דין, וקובע תקופה מסוימת שבמהלכה אם הנאשם יעבור עבירה נוספת, ניתן יהיה להפעיל את עונש המאסר המותנה, בנוסף לעונש שייגזר עליו בגין העבירה החדשה. למשל, אם נאשם הורשע בגניבה, השופט יכול לקבוע לו עונש מאסר על תנאי של שנה, למשך שנתיים. אם בשנתיים שלאחר ההרשעה יגנוב שוב, ניתן יהיה לשלוח אותו לשנת מאסר, בנוסף לעונש שיקבל על הגניבה החדשה.

עם זאת, במקרה שהעונש על העבירה החדשה אינו עונש מאסר, השופט יכול להאריך את תקופת התנאי במקום להפעילו. החוק גם קובע שככלל, ברגע שהמאסר על תנאי מופעל, העבריין ירצה את שני המאסרים במצטבר, ולא בחופף זה לזה.

כשהעונשים מוצאים לפועל בחפיפה יכולות להיות לכך משמעויות לעניין קיצור שליש, למשל, אך המשמעות העיקרית היא שהתנאי שמופעל אינו מוסיף מאסר בפועל על העונש החדש, שכן העונשים מבוצעים במקביל.

השופט יכול להורות שהמאסרים יבוצעו בחפיפה רק במקרים מיוחדים, ועליו לנמק מדוע החליט זאת. עבודת הדוקטורט של ד"ר עמנואל, אותה הנחה פרופ' אורן גזל-אייל, מראה שבמציאות הדברים נראים אחרת לגמרי.

ד"ר עמנואל ניתחה גזרי דין שניתנו בתי משפט השלום בשנים 2016-2014, כולל 5,764 נאשמים שעמד נגדם עונש מאסר על תנאי והמדינה ביקשה להפעיל אותו. מניתוחה של עמנואל, עלה כי רק ב-13% מהמקרים התנאי הופעל במצטבר למאסר החדש - כפי שהיתה אמורה להיות ברירת המחדל בחוק.

זאת לעומת 27% מהמקרים בהם המאסר המותנה ניתן בחפיפה למאסר החדש. ב-23% מהמקרים החליט השופט כי העונשים ירוצו בחפיפה חלקית, וב-37% הסתפק בהארכת תקופת התנאי.

עוד התברר מהמחקר, שמומן על ידי הקרן הלאומית למדע, כי העובדה שנגד הנאשם עומד מאסר על תנאי משפיעה על שיקול הדעת של השופטים שדנים בעבירה החדשה. נמצא שבמקרה שנגד נאשם עומד עונש מאסר על תנאי, הסיכוי שהשופט יגזור עליו מאסר בפועל בגין העבירה החדשה יורד משמעותית, פי 1.5.

"במקום שקיומו של מאסר על תנאי בר הפעלה יגדיל את הסיכוי של הנאשם להידון למאסר בפועל אם יבצע עבירה נוספת, בעבירות חמורות נמצא שהוא דווקא מקטין את הסיכוי להטיל מאסר", אמרה ד"ר עמנואל. "בעוד שהיה מצופה שככל שהעבירה היא חמורה יותר כך גדלה הסבירות שיוטל עונש חמור יותר, מאסרים על תנאי ממתנים ומחלישים השפעה זו".

לדבריה, "משמעות הדבר היא שכאשר למורשעים יש מאסר על תנאי בר הפעלה, בתי המשפט מתייחסים לעבירה חמורה כאל עבירה מינורית בחומרתה, רק כדי לעקוף את החובה שבהפעלת התנאי. בהחלט לא לכך התכוון המחוקק כאשר העניק לבית המשפט סמכות להורות על הארכת התנאי".

בנוסף, ככל שהמאסר על תנאי שעומד לחובת הנאשם ארוך יותר, קטנה ההסתברות שיוטל עליו מאסר בפועל ושבית המשפט יורה על הפעלת התנאי במצטבר. משמעות הדבר היא שבמקום שהתנאי ישמש גורם הרתעה שימנע מהנאשם לעבור עבירה נוספת, הוא מרתיע דווקא את השופט שגוזר את העונש בגין העבירה החדשה.

"שופטים נמנעים להפעיל את עונשי המאסר על תנאי שנראים בעיניהם מוגזמים ובלתי צודקים ביחס לעונש שהיו מטילים רק על העבירה הנוספת", מסבירה ד"ר עמנואל, "וזאת גם במקרים שהעונש הראוי בגין העבירה הנוספת הוא עונש מאסר. יוצא, שנאשמים שמוטל עליהם מאסר על תנאי ארוך יותר מרוויחים, כאשר הסיכוי שהם יישאו עונש מאסר בכלא לאחר שיפרו את התנאי הוא קטן יותר".