השבוע החולף הוכיח שוב כי לבנון מתנהלת בשני יקומים מקבילים. באחד, אלו החיים עצמם. כלכלה מפורקת, היפר-אינפלציה כמו בוונצואלה, ייאוש בקרב התושבים מהעתיד ורצון לעזוב למקום טוב יותר. בשני, אלו משחקי אגו וכוח של חיזבאללה, שמרחפים מעל עתידה של לבנון כולה.
חיזבאללה סנדל את עצמו מאז שחסן נסראללה הצהיר בשנה שעברה כי הוא יגיב על כל הרג של לוחמיו בסוריה בתקיפות של ישראל. המשוואה הזו אמורה להרתיע את ישראל מלפגוע באנשי חיזבאללה, כפי שלפי דיווחים זרים היא אכן מקפידה לעשות, אך היא גם דוחקת את הארגון השיעי לפינה בכל מקרה חריג יחסית שבו זה אכן קורה.
אל תפספס
בשנה שעברה, חיזבאללה בלע פיתיון של צה"ל, שדימה פינוי פצועים מירי נ"ט על אף שלא היו נפגעים כלל. זה אפשר לנסראללה לטעון להישג ולרדת מהעץ, מבלי לחייב את ישראל לתגובת נגד נוספת כפי שהיה קורה אילו היו חיילים או אזרחים הרוגים.
ביום שני נראה שהתסריט הולך לחזור על עצמו. שעה של דיווחים מרובים על פיצוצים וחילופי אש בצפון, הצמד נתניהו-גנץ יוצא בבהילות מהכנסת אל הקריה בתל אביב ורשת אל-מיאדין הלבנונית, המקורבת לחיזבאללה ולאיראן, מדווחת כי חוליה של חיזבאללה שיגרה טיל נ"ט לעבר רכב צה"לי. כשבצבא אמרו שאין נפגעים, ושכמה מחבלים נפגעו, דומה היה שהכול בא לקצו.
אבל אז חלה תפנית באירוע, ובחיזבאללה לפתע הוציאו הכחשה ואמרו כי ישראל בדתה מלבה את ההתרחשות, בניגוד לצפי להודעת רהב על הצלחה שלא הייתה. צה"ל, מצדו, לא פרסם כהרגלו תיעודים מסיכול המתקפה להרמת המורל הלאומי ולהורדת הלהט של הצד השני, אך נתניהו וגנץ התעקשו על מסירת הצהרה לתקשורת, שבה הזהירו את נסראללה ואת לבנון כולה. בחיזבאללה הבטיחו כי הנקמה בוא תבוא.
אחרי שנה של מלחמת צללים, שבה נחשפנו לנוהל "הקש בגג" גם בלבנון, כשפעילי חיזבאללה הספיקו לברוח מג'יפ בזכות ירי אזהרה של מל"ט ישראלי, שוב ניצב נסראללה בפני צומת דרכים. להגיב או להבליג, זאת השאלה.
לפי התבטאויות בכירי הארגון בימים האחרונים, נראה שהוא יגיב, אבל בעל כורחו. הם שבים ומדגישים כי הם לא מוכנים לשנות את כללי המשחק, כלומר שישראל תהרוג את אנשי הארגון מבלי שתשלם על כך מחיר. השאלה היא, מבחינת חיזבאללה, איך עושים זאת בצורה סימטרית ומוצלחת, כשצה"ל דרוך כאילו היה לקראת מלחמה וכשכל תנועה של בעל חיים לאורך הגבול מובילה להסתגרות של תושבים בישובים. ההרתעה והחשש ממלחמה היא לא נחלתו של צד אחד.
אילו היה מקשיב רק לקולות מבית, חיזבאללה היה נושך את שפתיו מול המצוקה חסרת התקדים שחווים אזרחי לבנון. המדינה הפכה לכמעט מצורעת לאור הסנקציות האמריקניות על חיזבאללה המרחיקות משקיעים זרים, כשערב הסעודית ואיחוד האמירויות הערביות מתרחקות אף הן ממה שהן רואות כגרורה איראנית נוספת בהתהוות. באופן מסורתי, ראשי ממשלות לבנון - סונים לפי החוקה - יוצאים למסעות לאיסוף תרומות במדינות המפרץ העשירות, אך מאז התפטרותו של סעד חרירי, חביבן, הן הפנו כתף קרה לראש הממשלה הנוכחי חסן דיאב.
דיאב, שהתמנה לתפקיד בתמיכת חיזבאללה אחרי המחאות הגדולות בשנה שעברה, מתגלה כחסר יכולת לחלוטין. אפילו את צרפת, בעלת ברית חשובה של לבנון, הוא הצליח להרגיז לאחר ביקורו של שר החוץ שלה בביירות, שהסתיים ללא הבנות על חבל הצלה כלכלי. הוא התייצב לצד חיזבאללה אחרי התקרית בגבול ואמר כי ישראל אחראית ל"הסלמה צבאית מסוכנת", אך פוליטיקאים אחרים בלבנון התמקדו בשורש האמיתי של הבעיות.
"כל עוד הם בשלטון, אנחנו נמשיך להיות במשבר. זאת משוואה פשוטה מאוד", אמר סמיר ג'עג'ע, אחד מבכירי העדה הנוצרית במדינה ומנהיגה של מפלגת "הכוחות הלבנונים" המתנגדת לחיזבאללה, ושהייתה עד לא מכבר שחקן קבוע בממשלות לבנון. מולה ניצבת מפלגה נוצרית גדולה אחרת, הזרם הפטריוטי הנוצרי, שלה משתייך הנשיא מישל עאון ושיחד עם חיזבאללה מחזיקה ברוב בפרלמנט.
ג'עג'ע, שאמר כי ההחלטות האסטרטגיות של המדינה נמצאות בידי חיזבאללה ושעל הארגון להוציא את לוחמיו מסוריה, עיראק ותימן כדי לשקם את היחסים עם מדינות ערב, הוא לא היחיד שחושב כך. גם ווליד ג'ונבלט, מנהיגה של העדה הדרוזית, קרא להחלפת הממשלה שעוד לא חגגה חצי שנה אך שמעטים מייחלים שתגיע ליום הולדת שנה.
מערך השיקולים של חיזבאללה לא יכול להיות סבוך יותר
לבנון נמצאת במצב הנפיץ ביותר מאז תום מלחמת האזרחים ב-1990, כשכל התנאים - קריסה כלכלית, קרע חברתי ואינטרסים של כוחות אזוריים - לפריצתה של אחת חדשה כבר הבשילו. המפתח נמצא במידה רבה בידיו של נסראללה, הנושא את עיניו לאיראן, שגם יוקרתה מונחת כאן על הכף.
חיזבאללה יכול מצד אחד להחזיר מעט מהכבוד האבוד של "ציר ההתנגדות" מול התקיפות הבלתי-פוסקות של ישראל בסוריה ומעבר לה. ואולם, שבישראל מאיימים שוב ושוב כי גם תשתיות של מדינת לבנון ייפגעו, מערך השיקולים של חיזבאללה, המתיימר להגן על לבנון כהצדקה לאחזקתו בנשק מחוץ למסגרת הצבא, לא היה יכול להיות סבוך יותר. לא פחות מהחשש מעוצמת התגובה של ישראל, הדבר האחרון שנסראללה צריך הוא שהציבור הלבנוני הרעב והמיואש יפנה נגדו.