התקשורת הבינלאומית מקדישה בחודשים האחרונים תשומת לב מרובה לנבחרת קטנה, אך איכותית ומיומנת, של נשים מנהיגות, שמנהלות את משבר הקורונה בהצלחה יתרה. מרסקות העקומות, הנשק הסודי המאבק נגד הקורונה, סוד ההצלחה הנשית - הכותרות מהללות.
בעיתונים וברשתות החברתיות מדברים על האנושיות והחמלה של ראשת ממשלת ניו זילנד, ג'סינדה ארדרן, החדות והנחישות של ראשת ממשלת טייוואן, צאי אינג-וון, וסגנון הניהול הייחודי של קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל. פוסט ויראלי מציג אותן עם המנהיגות של פינלנד, נורבגיה ודנמרק כנשות העל שמשטחות את עקומות הקורונה - לעומת הגברים החזקים והעוצמתיים שלא מצליחים להתמודד עם המגיפה, כמו דונלד טראמפ, בוריס ג'ונסון וז'איר בולסונארו.
אל תפספס
מחקרים מנסים לנתח או להסביר את התופעה בכלים מספריים, שמראים ששיעורי התמותה מקורונה נמוכים יותר ומדדי בריאות הציבור טובים יותר במדינות שבהן נשים עומדות בצמרת. ואיתם גם מאמרי הנגד, שמאתגרים את הניתוחים הסטטיסטיים בטענה שהמסקנות מוטות ערכית ונועדו לקדם פמיניזם סטריאוטיפי של העצמה נשית.
למשל, נטען שנשים עומדות בראשות פחות מ-10% ממדינות העולם ו-4% מהאוכלוסייה שלה - מדגם קטן בשביל לספק מובהקות סטטיסטית. לחילופין, המקטרגים מציינים את ראשת ממשלת בלגיה, סופי וילמס, כמי שהצליחה פחות והובילה את מדינתה למספר המתים מהקורונה הגבוה ביותר בכל אירופה.
נכון, במשבר העולמי שטורף את הקלפים עוד מוקדם לחלק פרסי מנצחים ומפסידים. אבל בכל העולם שמים לב שנשים מנהלות את המשבר קצת אחרת: בצניעות וענווה, תוך שימוש באינטליגנציה רגשית והבעת הזדהות ואמפתיה עם מה שעובר על הציבור.
ולנו יש את שאשא ביטון
אצלנו בישראל, נוהגים להתרפק בנוסטלגיה על ימי גולדה מאיר, בעוד שצמרת קבלת ההחלטות בימי הקורונה כמעט ולא כוללת נשים. ראש הממשלה, ראש הממשלה החליפי, שר האוצר, שר הבריאות, ושר החינוך מתכנסים להתייעצויות מצומצמות ומטילים הגבלות וגזרות על שוק העבודה ומערכת החינוך שמשפיעים על החיים של מאות אלפי נשים ואימהות, כשהאישה היחידה שמצולמת בחדר היא הקלדנית; אלא אם כן מנכ"לית משרד האוצר, קרן טרנר, מוזמנת לדיונים או דוברת ראש הממשלה, שיר כהן, משתתפת בישיבה.
הצוות שייעץ למל"ל בגל הראשון של הקורונה כלל 23 מומחים גברים ואף לא אישה אחת. רק עתירה לבג"ץ הובילה למינוי צוות מייעץ אחר שכולל ייצוג נשי הולם.
ראש שירותי בריאות הציבור במשרד הבריאות, הפרופ' סיגל סדצקי, הייתה "האישה הראשונה של הקורונה", שכבשה את המסכים בגל הראשון, אבל ככלל, הנשים נעדרו גם ממתכונת שידורי החירום בטלוויזיה: מחקר מקיף של אתר "העין השביעית" שניתח את הופעות המומחים בשלושת הערוצים בחודש הראשון של הקורונה, במרץ-אפריל, גילה כי 85% מהם היו גברים, ורק 15% היו נשים מומחיות.
הבולט והמוכר שבהם, פרופ' גבי ברבש, הפך למועמד המוביל להתמנות לפרויקטור הקורונה, ולאחרון בשרשרת סירובים של אלופים במיל' לתפקיד עד שסוף סוף רוני גמזו הסכים לקחת את התפקיד אתמול. בשום שלב לא עלתה האפשרות להציע את התפקיד לפרויקטורית, אפילו לא שם של אישה אחת הופרח כבלון ניסוי.
ובתוך כך, בשבועיים האחרונים, הבשורה הנשית הראתה את פניה גם בארץ הקודש, כשמהכנסת משתקף מודל אחר של מנהיגות וקבלת החלטות. יו"ר ועדת הקורונה, יפעת שאשא ביטון, החייתה את מושג הפיקוח הפרלמנטרי בפינג-פונג קדחתני עם הממשלה על סגירת חדרי הכושר, הבריכות והמסעדות, ומרדה בציפיות של נתניהו ומקורביו שהכנסת תשמש רק חותמת גומי להחלטות הממשלה.
ימים יגידו אם ההחלטות שקיבלה יסכנו את בריאות הציבור, יגרמו לעלייה בתחלואה ויקשו על המאבק בקורונה, או אם היא בחרה "בדרך פופוליסטית וחסרת אחריות על גבם של הרשויות הנלחמות במגיפה", כפי שהטיח בה יו"ר הקואליציה, מיקי זוהר. וכמובן, איזה מחיר פוליטי היא תשלם על כך שהיא מפרה משמעת קואליציונית ומכעיסה את הבוס. אולי יש צדק גם בטענה שנשמעה השבוע בקואליציה שהביטולים החוזרים בוועדה של צווי הממשלה תורמים לא מעט לתחושת הבלגן והכאוס.
בליכוד מאשימים את שאשא ביטון בשיתוף פעולה עם האופוזיציה וכניעה ללחצי הלוביסטים מהמגזרים השונים, אבל מצפייה מרתונית בדיוני הוועדה עולה שההיפך הוא הנכון. שאשא ביטון ממלאת בהצטיינות את תפקידה המהותי כשליחת ציבור: היא פשוט שואלת את השאלות שכל אחד מאיתנו שואל, דורשת מהממשלה לספק תשובות ונתונים תומכים לכל החלטה ולהציג היגיון מסדר.
נקודות אור
עד לפני חודש, היא הייתה דמות לא מוכרת יחסית, שארית אחרונה ממפלגת "כולנו" של משה כחלון בתוך הליכוד. כיום, התמונה שלה מככבת בפייסבוק בצירוף הכיתוב "תהיו שאשא-ביטונים", ירושה מיו"ר המפלגה לשעבר. ייתכן שהיא ירשה ממנו גם את היכולת להקשיב לרחשי הציבור. אולי גם את האומץ להגיד "לא" לנתניהו, מצרך די נדיר בליכוד של היום, ולכל הפחות את הכוח הפוליטי לעשות את זה; הסכם המיזוג של כולנו והליכוד שמר על מעמדה של הראשונה כסיעה עצמאית. שאשא ביטון יכולה עקרונית להתפצל מהליכוד ולחבור לשורות האופוזיציה מבלי שיוטלו עליה סנקציות עתידיות.
נתניהו ומיקי זוהר איימו לא אחת בשבועות האחרונים להדיח אותה מתפקידה כדי להעניש אותה על התנהגותה הסוררת. בשלב זה, הם לא מימשו את האיום, אלא רק דאגו לרוקן את ועדת הקורונה מכל תפקיד, סמכויות או תוכן, מה שיהפוך אותה במהרה ללא רלוונטית - עונש קשה כמעט כמו הדחה. אולם בזירה הציבורית הם כבר הפסידו: ההתעקשות של שאשא ביטון - בגיבוי חבריה לוועדה - שהממשלה תספק נתונים שמצדיקים את אישור התקנות וההגבלות הייתה קרן אור של הגיון בתוך תהום גדולה של חוסר אמון כלפי המערכת.
שר הבריאות יולי אדלשטיין תקף את שאשא ביטון השבוע וקבע שהתנהלות הוועדה שבראשה היא עומדת "ילדותית". האמת היא שהוועדה היא בעיקר נשית, מלמעלה עד למטה, וכוללת רוב של שבע נשים מבין 13 חבריה. את המאבק בהגבלות היא ניהלה בעיקר עם חברות הכנסת מרב מיכאלי ויוליה מלינובסקי, מהאופוזיציה, עם סיוע מזדמן מנציגות כחול לבן, הילה שי וזאן ועינב קבאלה. בשיתוף פעולה, הן שמעו את זעקות הציבור, שאלו את נציגי הממשלה שאלות הגיוניות בסיסיות וסירבו לקבל הנחתות מלמעלה. אלה תכונות שמיוחסות למנהיגות נשית, שנחשבות לחשובות במיוחד בעתות משבר. ובזמן שהצמרת הגברית נתפסת ככה מנותקת, צריך להאיר עליהן זרקור חיובי ולאחל שכן ירבו.
ואם כבר מחפשים סיבות לאופטימיות בימי קורונה הטרופים, אפשר להעיף מבט גם למודל המנהיגות הנשי השונה שהולך ומתפתח בתוך הממשלה, בדמותה של השרה עומר ינקלביץ', השרה החרדית הראשונה מטעם כחול לבן. ינקלביץ', שנחשבת למקורבת מאוד לראש הממשלה החליפי בני גנץ, תפסה בחסות הקורונה סוג של תפקיד של קמב"צית שלו במגזר החרדי.
היא מסתובבת בערים החרדיות, איתו או בלעדיו, ומשמשת צינור להעברת בקשות לסיוע של ותקציבים. השבוע, למשל, ינקלביץ' ביקרה בחמ"לים העירוניים באלעד ובלוד, נפגשה עם בעלי עסקים, וקיימה שיחות ועידה עם ראשי הערים ונציגי משרד הביטחון ופיקוד העורף. לאחר מכן ביקרה בבית (!) של הרב יצחק זילברשטיין, ממועצת גדולי התורה של דגל התורה יחד עם עוזר שר הביטחון לקורונה ורמ"ט פיקוד העורף.
כשמתבוננים בתצלומים של ינקלביץ' מהסיורים והמפגשים - אישה חרדית מוקפת בעדת גברים - קשה שלא לשפשף את העיניים. נותר רק לקוות שהיא לא מקרה ייחודי, אלא פורצת דרך לתחילתו של שינוי.