מהפכה בעולם ההכשרות המקצועיות תציל את כלכלת הפוסט-קורונה

(בווידאו: בג"ץ דן בעתירה למתן דמי אבטלה לעצמאים)

הקורונה תפסה את כולנו לא מוכנים. מי יכול היה לדמיין שרבים כל כך מאתנו יאבדו את מקורות הפרנסה שלהם ויוותרו בחוסר ודאות תהומי. עולה השאלה, האם ישראל יכולה הייתה להיערך טוב יותר למשבר?

הרבה לפני התפרצות הקורונה התריעו גורמי רווחה ונציגי מעסיקים, כי עולם ההכשרות המקצועיות בישראל אינו ערוך לעולם התעסוקה של המאה ה-21. מערך ההכשרות המקצועיות בישראל מצוי במשבר עוד הרבה לפני שהמילה "קורונה" נכנסה בכלל ללקסיקון שלנו. מדובר במערך חלקי, מצומצם, רעוע ומיושן, ובעיקר כזה שלא באמת מניע אוכלוסיות רחבות לעבר תעסוקה מיטבית, התואמת את השאיפות, הכישורים והיכולות של מי שצורך את ההכשרות הללו.

הקביעה הזו מגיעה מניסיון של עבודה בפריפריה החברתית של ישראל במשך למעלה משלושה עשורים. מערך ההכשרות הלך והידרדר עם השנים. לוואקום שיצרה המדינה נכנסו עמותות חברתיות וגופים פילנתרופיים שמנסים לגשר על הפערים ולספק מענה לאותן שכבות שזקוקות לו כל כך. יוזמות אלה יכולות להניע מהלכים, לפתח מודלים, אך אינן יכולות להחליף מדיניות לאומית סדורה.

המדינה עצמה חייבת להוביל רפורמה מהפכנית כדי להיות ערוכה לעולם תעסוקה שעומד להשתנות לבלי הכר, הן בשל קצב השינויים הטכנולוגיים והן בעקבות השלכות הקורונה. תהליכים שהיו אמורים לקחת שנים רבות, מתרחשים באופן מידי. מקצועות רבים הופכים לא רלוונטיים, ישראלים רבים ימצאו עצמם ביום שאחרי הקורונה ללא יכולת להתפרנס בכבוד והדרך היחידה להחזירם למעגל העבודה תהיה במערך שיוכל להוביל אותם ללמידה ותעסוקה בתחומים חדשים, רלוונטיים לעולם החדש שנוצר. אנו פוגשים מדי יום צעירים שרוצים להחליף מקצוע ולשמור על רלוונטיות, אך לא יכולים לממן הכשרה ולא מצליחים למצוא מענה באזור מגוריהם.

המענים הקיימים מטעם המדינה פשוט לא רלוונטיים, קל וחומר בפריפריה. ישנן מכללות הכשרה בודדות בלבד, כאשר לעיתים רבות מערך ההכשרות בהן אינו מסונכרן עם צרכי שוק העבודה המשתנה.
מפעילותנו בעולם החברתי למדנו שכאשר מאפשרים לישראלים לבחור באופן חופשי את מסלולי ההכשרה, ללא מגבלת מקצוע או מכללה ספציפית, הבחירה היא כמעט תמיד בקורסים שמובילים לפוטנציאל תעסוקה מידי. הקריטריון הרלוונטי היחיד שיש לעמוד עליו הוא תעסוקה בקצה, התנסות בעבודה בזמן הקורס או מעורבות אחרת של מעסיקים בקורס עצמו.

הכשרות המחר צריכות להתמקד בקורסים ובמקצועות שלוקחים בחשבון רלוונטיות בעולם תעסוקה של פוסט קורונה - שיווק דיגיטלי, גרפיקה ממוחשבת, ניהול רשתות, ניהול קהילות, מקצועות טיפוליים וכל תחום נוסף שבו יש מעסיקים שמתחייבים לקחת חלק בהכשרה.

הרפורמה הנדרשת אינה יכולה להיבנות על פעילות המגזר השלישי ועל נכונות המעסיקים החזקים להכשיר, היא חייבת להנחיל מדיניות לאומית בהירה וסדורה. השקעה מדויקת היום תניב תשואה משמעותית בעתיד, ככל שההשתלבות בעולם העבודה תהיה רחבה יותר.

אסור לנו כחברה לאפשר מציאות בה מי שידו אינה משגת לרכוש הכשרה מקצועית יישאר מאחור. מדינת ישראל חייבת לייצר את התנאים שישנו זאת. אל לנו להותיר אוכלוסיות שלמות מאחור במאבק הישרדות אכזרי. על מדינת ישראל להוביל רפורמה של ממש בעולם ההכשרות המקצועיות: הכשרות עדכניות, כאלה שמחוברות לעולם העבודה המשתנה, שמחזקות גם מיומנויות ולא רק טכניקות ושבסופן ישנו מעסיק שמכיר בהכשרה וזקוק לה.

יעל בלה אבני היא סמנכ"לית תכניות בקרן רש"י