טיפולי המרה מסכנים את הילדים שלנו

(בווידאו: אירועי הגאווה בירושלים תל אביב וחיפה, בחודש שעבר)

נתחיל מהסוף: החיים שלי במקום טוב היום. לאחרונה אחותי ובעלה סיפרו לילדיהם הקטנים עליי - הם אמרו להם שדוד שלהם הומו. במשפחות דתיות הדבר לא מובן מאליו. בעולם שבו גם כך מיניות ואהבה הם נושא רגיש, להוסיף עוד נדבך של להט"ביות זה לא פשוט. אבל זה היה חשוב להם, אחותי תמיד אמרה, אני רוצה שהילדים שלי ידעו שהם יכולים לדבר איתי על הכל.

היא יודעת שבמשך שנים לא דיברתי עם אף אחד על המשיכה שלי לגברים. היא גם יודעת שמשום שפחדתי לדבר על זה עם מישהו, וכדי שלא אצטרך לדבר על זה עם אף אחד, פניתי מיוזמתי ל"טיפול" לשינוי הנטייה המינית.

הייתי תלמיד בישיבת הסדר, וחברותא (בחור שאיתו למדתי) התנדב אצלם בקו הקשב (מוקד טלפוני של מטפלי המרה). מתוך הפחד שלי שהוא יזהה את קולי בטלפון, חיכיתי לזמן שבו ידעתי שהוא יהיה בבית המדרש, ורק אז התקשרתי. הם הצמידו לי מטפל. לא היה לי עם מי להתייעץ, גם כשהרגשתי לא בנוח בטיפול, גם כשהרגשתי שהוא שואל אותי שאלות לא במקום, וגם כשהוא ניסה שוב ושוב להאשים את אבא שלי בכך שאני נמשך לגברים.

כשסוף סוף הפסקתי ללכת אליו, התייעצתי עם רב אחר שלימד בישיבה שלי, ובין השאר גם טיפל בהומואים. הוא החליט שאני פדופיל. עם מי היה לי להתייעץ? אף אחד, וימים הלכתי בתחושת אשמה כפולה, עד שהבנתי שאין לי משיכה פדופילית, שאני נמשך רק לגברים, והצלחתי להשתחרר מהעול שהוא שם עלי.

בשנים האחרונות, שני "מטפלים" כאלה נמצאו אשמים במעשים מגונים במטופלים או בתלמידים שלהם.

מחר תעלה הצעת חוק לאסור על אנשי מקצוע לבצע טיפולי המרה. הדבר חשוב, ויש להרחיב את החוק ולאסור גם על אנשי דת, אנשי חינוך וכל מי שמטפל ואין לו הסמכה מקצועית, לבצע "טיפולים".

האיסור צריך לבוא ממקום של עוצמה: אין צורך לתקן משהו שהוא לא שבור. לא יכול להיות שמטפל יחשוב שהמטופל שלו לא בסדר בגלל הנטייה המינית שלו, ולא יכול להיות שמטפל יחשוב שיש רק דרך אחת נכונה לחיות את החיים שלך. גם מבחינה דתית אין איסור בתורה להיות הומו (יש איסור רק על משכב זכר, לא על עצם היותו של אדם הומו), אז למה צריך לשנות את זה?

על כך צריך להיות הדגש. דרך אחת זה לחוקק חוק שאוסר, והדרך השנייה והיותר חשובה היא לחנך לשינוי. יש לתת מקום בקהילה הלהט"בית, בקהילה הדתית ובכלל במדינה, למגוון של זהויות. לתת מקום לאנשים לדבר על מה שקשה להם, לתמוך בהם ולהעצים אותם.

הסכנה הגדולה היא שאנשים נשארים לבד עם הפחדים שלהם. בואו ניתן מקום בחיק המשפחה ובבתי הספר ובקהילות מקום לשיח כללי או פרטי, לדיון אמיתי ולא שיפוטי, אוהב ומחבק. כי אחרת הילדים שלנו, אחים ותלמידים ימצאו לבד את הפתרונות, ולא תמיד הם יהיו טובים. לפעמים, הם יהיו מסוכנים, עם אנשים מסוכנים, ויותר גרוע - הם לא יבואו להתייעץ איתנו עליהם.

הכותב מתנדב בחוש"ן, ארגון החינוך וההסברה של קהילת הלהט"ב, וממקימי מרכז המידע על טיפולי המרה בישראל