ישראל חווה גל חקיקה עכור בתחום התכנון. היא תשלם עליו ביוקר בעתיד

בואו נניח שהממשלה מאסה בהתנהלות המסורבלת של צה"ל, במערכות הבקרה שמעכבות, בפרקליטות הצבאית שמגבילה, בפקודות מטכ"ל שמקשות. בואו נניח עוד שהממשלה מקימה לצד צה"ל הגדול מערך צבאי נפרד, נאמר בסדר גודל של אוגדה, שכפוף לה ישירות, שיכול להתעלם מפקודות מטכ"ל המכבידות ומבצע ללא פקפוק כל מטלה. אפילו שם הולם יהיה לגוף הזה: המערך למבצעים צבאיים מיוחדים וביצוע מהיר של הוראות הממשלה (המלצמב"ם).

טוב, זה לא קרה. במדינה מתוקנת השלטון אמור להיות היררכי. לכן, הענקת סמכויות זהות באותו תחום למערכת שלטונית נוספת, שיכולה להתנגש עם מעשיה והחלטותיה של רעותה, סותרת את הרציונל לפיו חלקי השלטון השונים אמורים לפעול ביעילות ובהרמוניה.

כך, משקי המים והחשמל יפעלו תחת רשות אחת, ולא יוקמו רשויות נוספות שיקצו תוספת חשמל או מים בתנאים מועדפים למקורבים. כפי שהביטוח הלאומי מנהל את כל כספי הקצבאות במדינה, כך אגף התקציבים באוצר מנהל את כל תקציב המדינה.

בהתאם להיגיון זה, החליט דוד בן-גוריון בקום המדינה לפרק את הפלמ"ח רב התהילה, שכן מדינה צריכה מערכת צבאית אחת בלבד. יש גם דוגמה הפוכה: כשנוסדה הרשות הפלסטינית, החליט יאסר ערפאת להקים תחתיו שורת מנגנוני ביטחון שסמכויותיהם לעיתים חופפות ואף מתנגשות. הבחירה של מדינה מתוקנת בין שתי החלופות הללו נראית לכאורה מובנת מאליה.

אז זהו, מסתבר שלא.

בתחום התכנון הפיזי, יש לישראל מערכת מסודרת של תכנון מקומי, מחוזי וארצי. תכניות מתאר מחוזיות וארציות, שהוכנו במשך שנים ארוכות, מסדירות את שימושי הקרקע ברחבי המדינה הצפופה שלנו, ותכניות מקומיות ומפורטות מאושרות בכפוף להן. זו מערכת היררכית מובהקת ויעילה יחסית, שרק סובלת ממחסור מתמיד במשאבים.

אולם, בשני העשורים האחרונים הקימה הממשלה שני גופים "תכנוניים" לכאורה שנועדו לאשר באופן כמעט אוטומטי תכניות שהממשלה מעוניינת בהן, גם כשהן סותרות את התכנון הלאומי הכולל. הוועדות הללו מחויבות לפעול במהירות (גם כשהתכניות מסובכות) והן מורכבות כמעט רק מנציגי ממשלה. על החלטותיהן לא ניתן לערער והעיקר - הן יכולות להתעלם לגמרי מכל התכניות המחוזיות והארציות המחייבות.

האחת היא הותמ"ל - הוועדה למתחמים מועדפים לדיור, שמאשרת שכונות ענקיות, בעיקר בשטחים פתוחים ועל קרקע חקלאית. לדוגמה, בנייה שאושרה בעורף הגן הלאומי אפולוניה, למרות שבתכנית המתאר הארצית לחופים השטח היה אמור להישאר פתוח. או למשל בנייה בבסיסי תל-השומר מבלי להמתין למיפוי מקורות הזיהום הרבים שבשטח.

השנייה היא הות"ל - הוועדה לתשתיות לאומיות, שמאשרת גם פרויקטים גדולים בתחום המלונאות. היא אישרה לדוגמה, כפי שהתבקשה, תחנת כוח חדשה בכניסה לקריית גת, זאת למרות שהעירייה התחננה למקמה באזור התעשייה שממזרח לעיר. הות"ל אישרה גם רכבל שמוליך לבניין של עמותת אלעד שליד הכותל, תוך התעלמות מכך שהוא מכער את חומות העיר העתיקה וגיא בן הינום עם תוספות של עמודים, כבלים וקרוניות.

הותמ"ל והות"ל מכונות, שלא בחיבה, "ועדות צינור", כי בניגוד למוסד תכנון רגיל שלעיתים פוסל תכניות, הן מאשרות כל מה שמבקשים מהן, גם תכניות בעייתיות ביותר.

והן לא עומדות לבד, אלא כחלק מגל עכור של חקיקה נקודתית בתחום התכנון שמקודמת בשנים האחרונות, כולל ממש בימים אלה, במיוחד דרך חוק ההסדרים. החקיקה הזו באה ליצור כל מיני מעקפים וקיצורי דרך להנאתם הרבה של יזמים ואינטרסנטים למיניהם, גם ממשלתיים. היא מעוותת ופוגעת במערכת התכנון הפיזי בישראל - שהיא טובה בבסיסה - ויוצרת נזקים מצטברים של תכנון קלוקל, כשבסוף כולנו נשלם על כך את המחיר.

הותמ"ל הוקמה ב-2014 באופן זמני, אך כיום, במקום לבטלה כמתבקש, מציעים דווקא להוסיף לה סמכויות, כמו תכנון יישובים חרדיים. זוהי שעת מבחן לכנסת. כמו הפלמ"ח והמלצמב"ם, גם הות"ל והותמ"ל לא מתאימות למדינה מתוקנת. מערכת התכנון הרגילה יכולה לעשות כל מה שהן עושות, וטוב יותר. הגיע הזמן להיפטר מהן.

עו"ד אלי בן-ארי הוא היועץ המשפטי של "אדם טבע ודין"