(בווידאו: ח"כ יפעת שאשא ביטון בוועדת הקורונה לאחר איומי ההדחה)
בליכוד טרם הגישו בקשה רשמית לכנס את ועדת הכנסת כדי להדיח את יו"ר ועדת הקורונה ח"כ יפעת שאשא ביטון מתפקידה לאחר שהצהירה כי תבטל חלק מההגבלות שאישרה הממשלה בשבוע שעבר, אך אם במפלגה יוציאו לפועל את האיום להדיחה - יהיה מדובר במימוש סנקציה נדירה מאוד בכנסת. לפי המכון הישראלי לדמוקרטיה, הסנקציה שראש הממשלה בנימין נתניהו ביקש להטיל על ח"כ שאשא ביטון - הדחה מתפקיד יו"ר ועדה - היא נדירה, ורק מקרה אחד כזה נרשם ב-13 השנים האחרונות.
אותו מקרה התרחש ב-2007, אז חברי הקואליציה הדיחו את יו"ר ועדת הכספים, יעקב ליצמן, לאחר שנטען כי התפקיד ניתן לו כפיקדון זמני עד לכניסתה של יהדות התורה לקואליציה. בניגוד לח"כ שאשא ביטון, הדחתו במקרה זה לא הייתה בעקבות אי משמעת קואליציונית.
כעשור לאחר מכן, ב-2017, איום דומה עלה שוב על הפרק, אולם הוא לא יצא לפועל. אז, חברי כנסת מהליכוד - יואב קיש, יהודה גליק ושרן השכל - ביקשו להביע מחאה על כך שהצעות חוק מטעמם לא קודמו על ידי הממשלה בכנסת, ולכן נעדרו מכמה הצבעות בוועדות בהן פעלו, ובפועל הפרו את המשמעת הסיעתית. יו"ר הקואליציה דאז, דוד ביטן, הדיח את חברי הכנסת מחברותם בוועדות הכנסת השונות בהן פעלו.
עוד בוואלה!
גליק והשכל אכן הפסיקו לייצג את הליכוד בוועדות בהן היו חברים והצעות חוק שהגישו לא עלו לדיון לתקופה מוגבלת. לעומתם, קיש סירב לקבל את העונש ויצא נגד החלטתו של ביטן. קיש, שכיהן אז כיו"ר ועדת הכנסת סירב להעלות את הדחתו להצבעה בוועדה שברשותו. לבסוף ביטן וקיש הגיעו להבנות בניהם והוחלט כי הוא ימשיך לכהן כיו"ר ועדת הכנסת ולא יושעו הצעות החוק מטעמו. בתמורה חברותו של קיש בוועדת ביקורת המדינה הופסקה והוא נדרש להכריז על עונשם של גליק והשכל במליאה הכנסת.
הדחה מראשות ועדה היא סנקציה חריגה, ועל כן, קואליציות לדורותיהן הפעילו סנקציות אחרות נגד חברי כנסת, ופחות חמורות ומשמעותית ממנה. כך למשל, ב-2010 נדרש ח"כ לשעבר דניאל בן סימון, להתחייב טרם כניסתו לתפקיד יו"ר ועדת העלייה וקליטה להצביע בהתאם לעמדת הממשלה בכל נושא. בן סימון סירב ולכן מינויו לא אושר.
במקרה אחר שהתרחש ב-2013, חברת הכנסת מיש עתיד, עדי קול, נמנעה בהצבעה על חלק מחוק המשילות הכולל, בין היתר, הגבלת מספר חברי הממשלה ל-19 והעלאת אחוז החסימה, וזאת בניגוד לעמדת סיעתה והקואליציה. קול הושעתה מתפקידה בוועדות הכנסת והצעות חוק שלה לא עלו לדיון. לקראת בחירות 2015 קול לא נכללה ברשימת המועמדים מטעם מפלגת יש עתיד.
ב-2016 חברות הכנסת רחל עזריה (כולנו) ושולי מועלם רפאל (הבית היהודי) החליטו להתנגד להצעת החוק לביטול חזקת הגיל הרך בניגוד לעמדת הקואליציה. אף על פי שההצעה לא עלתה לדיון והתנגדותן לא באה לידי מימוש, השתיים נענשו ולא התאפשר להן להעלות הצעות חוק לדיון למשך חודש.
ב-2018 ח"כ השכל ספגה סנקציה אחרת, לאחר סירובה לתמוך בחוק המרכולים שקבע כי לא יהיה ניתן לפתוח עסקים בשבת אלא בהחלטתו של שר הפנים. השכל נעדרה מההצבעה על החוק ויו"ר הקואליציה דאז, דודי אמסלם, עתר לבית הדין של הליכוד בדרישה להדיח אותה מתפקידה כחברת כנסת מטעם הסיעה. בית הדין דחה את העתירה.
החשש: הפיכה לחותמת גומי
אביטל פרידמן, חוקרת המכון הישראלי לדמוקרטיה, שהתחקתה אחר התנהלות חברי הכנסת בהתאם למשמעת הסיעתית והקואליציונית, מציינת כי "באופן כללי היא נוטה להיות גבוהה, והח"כים אינם נוטים להפר משמעת סיעתית או קואליציונית, אלא מסיבות חריגות. המניעים הבולטים להפרת משמעת זו כוללים: ניסיון להטיב את מעמדם בקרב הציבור, הפעלת לחץ על הקואליציה או סתירה בין עמדת הקואליציה ובין מצפונם".
ברקע האירועים הללו, פרידמן מדגישה כי הסנקציה על ח"כ שאשא ביטון, הדחה מתפקיד יו"ר ועדה, אכן נחשבת לנדירה ביותר. "החקיקה לשעת חירום בנושא הקורונה גרמה לכך שבניגוד למצב הרגיל, לוועדה בראשות ח"כ שאשא ביטון לא הייתה למעשה אפשרות לבקר את הצעת הממשלה ולנסות לשנות אותה, אלא רק לאשר או לדחות אותה", אמרה. "במצב זה, הדרישה מחברי הכנסת מהקואליציה לתמוך ללא סייג בעמדת הממשלה הופכת אותם ואת הוועדה כולה ל'חותמת גומי' בלבד".
במסמך שחיברו במכון הישראלי לדמוקרטיה נטען כי "בחלק מהמקרים בהם הופרה משמעת קואליציונית או סיעתית, הסיעות בוחרות שלא להטיל סנקציות על המפרים. רק במקרים מעטים ביותר יש כוונה להטיל סנקציות כאלה. אפשר למצוא דוגמאות לניסיון להטלת סנקציות הן בנושאים פוליטיים מובהקים, כמו חוק המרכולים, חוק ההסדרה וחוק המשילות; והן בנושאים "מקצועיים, יותר, כמו חזקת הגיל הרך, קצבת נכות ומע"מ על פירות וירקות. גם במקרים האלה, לעתים מתנהל מעין 'מו"מ' בין חבר הכנסת לסיעה, שבסופו הסנקציות מבוטלות או מרוככות".
במכון מציינים כי משמעת סיעתית הינה כלי הקיים בדמוקרטיות בעולם, בדגש על דמוקרטיות פרלמנטריות. "כלי זה דומיננטי בפוליטיקה הישראלית במיוחד, מכיוון שבישראל נהוגה שיטת בחירות מפלגתית לחלוטין, ללא היבט אישי או אזורי, ושיטה זו מגבירה את המחויבות של חברי הכנסת לקו הסיעתי, ואת הכוח של הסיעה על נציגיה בהתאם", הסבירו. "גם מבחינה נורמטיבית, העובדה שהסיעה היא שנבחרה לכנסת ולא חברי כנסת בודדים, יכולה להצדיק הטלת משמעת סיעתית".