(בווידאו: הקמת הקיבוצים דן ודפנה בשנת 1939)
קיבוץ דן נחשב מאז ומתמיד הקצה הצפוני של המפה. בספר שמואל ב' נכתב "מדן ועד באר שבע", ומאז קום המדינה נהוג לומר "מדן ועד אילת". 11 שנים לאחר שעלו על הקרקע ושלוש שנים אחרי שהסתיימה מלחמת העצמאות, הקיבוץ עדיין היה סמל ליישוב ספר. במלחמה, היה המקום יעד להתקפות סוריות ועם ראשית שנות ה-50 החלו לשוב בו לשגרת חיים, לפיתוח ולהתבססות המשק.
ליד הקיבוץ, שהיה מוקף בגבול סורי משלושה כיוונים, עדיין היו היתקלויות קשות ומדי פעם נגנב בקר מהמרעה. למרות זאת, החבר אלימלך הורביץ, ממייסדי הקיבוץ שהוקם במבצע "חומה ומגדל", היה משוכנע שלמרות המצב, או אולי דווקא בגללו, מה שהמקום צריך זה מוזיאון לטבע ולידיעת הארץ.
בדן תמכו בשיגעון של הורביץ, אך לקיבוץ, שמשימתו הייתה להיאחז בקרקע, לא באמת היה תקציב עבור מיזם בסדר גודל כזה, והורביץ החליט לחפש תורמים. הוא הגיע בין השאר לד"ר מ. - "חרושתן ומיליונר" כהגדרתו של הורביץ. הוא האמין שהמארח יפתח את לבו ואת כיסו מאחר שהיה "ישראלי ותיק ומושרש ששבילי ארצנו נהירים לו היטב, ושנוסף על כך הוא אדם בעל תרבות גבוהה, השכלה רחבה וחובב מוזיאונים שתחביביו הם טבע ועתיקות".
עוד בוואלה!
אלא שהמארח צינן את התלהבותו. "מבנה כזה, בממדים כאלה, ובעל תוכן כזה אינו נחוץ לכם שם בגליל העליון'", כתב לו. "אין עוד בית כזה בתל אביב רבתי. את מי זה ישרת אצלכם? כל תושבי הגליל העליון יכולים להיכנס לרחוב אחד בתל אביב. למה לכם שם בית כזה? חוסר היגיון".
הדוקטור שלח אותו מאוכזב כל הדרך חזרה לגבול הצפון. "ייתכן שההגיון היה לצדו של ד"ר מ.", הוסיף הורביץ, "אף על פי כן, לא נתקבלה השקפתו". ניתן רק לשער כי הוא פנה לתורמים נוספים שהשיבו פניו ריקם, בטרם עלה הרעיון לפנות לקרן הקיימת לישראל.
החלום שהפך למציאות
קיבוץ דן עלה על הקרקע בעקבות מבצע להקמת שישה יישובים חקלאיים, שייעודו היה לקבוע את גבולות המדינה העתידית באצבע הגליל. הוגה הרעיון היה נשיא קק"ל, מנחם אוסישקין, שגם הביע את רצונו שהישובים יישאו עוד בחייו את שמו - מצודת אוסישקין א', ב', ג' וכן הלאה.
חמישה יישובים עלו אז על הקרקע, כשהראשונים היו דן ודפנה ב-1939. אחריהם הגיעו גם שאר ישוב, נחלים ובית הלל. יישוב שישי - שניר - הוקם אחרי מלחמת ששת הימים. אף אחד מהיישובים לא נקרא על שם אוסישקין. הוא הלך לעולמו ב-1941, נושא את האכזבה עמו.
ציון עשור למותו היה עיתוי ראוי להנציח את שם אוסישקין באזור וכך, בשנת 1951, הונחה אבן הפינה למוזיאון לטבע "בית אוסישקין". בקק"ל הקצו כסף לבניית המקום וקיבוץ דן הוסיף משלו.
כך, החלום, או שמא השיגעון, הפך למציאות. בית אוסישקין נחנך ב-1955, בשיאו של מפעל ייבוש החולה. היה ברור כי המפעל הענק יביא להכחדת החי והצומח באזור, ובפתיחת המוזיאון נאמר כי אחד מתפקידיו החשובים יהיה לשמר את זיכרון בעלי החיים והצומח שייעלמו מהאגם הגווע.
אלא שעם השנים הלך וירד העניין שהקהל הישראלי גילה בביקור במוזיאון לטבע וידיעת הארץ. בית אוסישקין לא היה היחיד שסבל ממגמה זו. בכל פעם צצה באזור אטרקציה חדשה שאליה בחרו המבקרים להגיע, בעוד המוזיאון נותר כשהיה מאז אמצע שנות ה-50. זרם המבקרים הלך ונחלש והפך לזרזיף של כ-12 אלף בשנה.
בבית אוסישקין הבינו כי יש לעשות לו מתיחת פנים ולהכניס כמה שינויים. לפני שש שנים החלה ליאת לנגלבן, שניהלה את המוזיאון, בתהליך השינוי, ובהמשך החליפה אותה ענת נסים. הקו שהתוו בא מתוך תפיסה שהבית איננו עוד "מרכז אוספים", אלא קודם כל מוזיאון שחוזר להגדרות היסוד שלו, כמו למשל מחקר ותיעוד של פרויקט ייבוש החולה והתיישבות האדם באזור.
בהפוגה שבין גלי הקורונה נחנכה במוזיאון תערוכת קבע חדשה: "התיישבות בגליל". לדברי נסים, היא בנויה כרצף היסטורי מימי העיר הקדומה ליש ועד לימים אלה - ההתיישבות החדשה בעפולה. תהליך השיפוץ והקמת התערוכה החדש התאפשרו הודות לסיוע מקרן יק"א, אגף מורשת במשרד ראש הממשלה, המועצה לשימור אתרים והחברה להגנת הטבע, שמנהלת את המוזיאון כבר יותר מ-30 שנים.
לצד המוצגים הארכיאולוגיים המרשימים - בהם העתק של כתובת בית דוד, שנחשב לממצא השלישי בחשיבותו הארכיאולוגית בישראל - התווספו מוצגים מהעת החדשה. במהלך פעילות התחזוקה והחידוש, אוצר התערוכה, סער נודל, גילה במחסנים פריטים חשובים שמעולם לא ראו אור יום. כמו כן, פריטים נתרמו על ידי אספנים או הושבו לאחר שהושאלו למוזיאונים אחרים.
כך, לדוגמה, ניתן להתרשם ממה שנסים מכנה "המצ'טה של בני שבט הע'ווארנה", סכין מיוחדת שיוצרה במיוחד לקציר גומא הפפירוס. בני השבט היו אוסף של אנשים שחיו בשולי החברה, בהם עריקים מן הצבא המצרי, עבדים נמלטים ומשפחות שברחו מכפריהן עקב סכסוכים פנימיים. כנרדפים על ידי החוק ומנודים מן החברה, הם העדיפו להתיישב באזורים נידחים וקשים לחקלאות.
גדות אגם החולה התאימו לכך, ובני השבט התפרנסו בדוחק מדיג, רעיית תיאו ואריגת מחצלות גומא פפירוס. אותו סכין שימש, כך לדברי נודל, רק באגם החולה, והוא מהווה אחד מארבעה בלבד עליהם ידוע כיום.
בתצוגה החדשה מוצג גם שטר המכר (הקושאן) של אדמות חאן א-דוויר, עליהן הוקמו היישובים ביוזמת אוסישקין. המוצג המיוחד נשמר לאורך השנים במוזיאון, אך לא הוצג לקהל הרחב. ליד שטר המכר, מוקרן סרטון המתעד את אירוע החתימה עליו, בו משתתפים המנהיגים הערבים מהאזור יחד עם התושבים היהודים, כמו גם אוסישקין עצמו. האירוע נערך ביום עליית קיבוץ דן על הקרקע, 4 במאי 1939.
עוד מוצג מיוחד שזכה לכבוד מחודש הוא דיוקנו של אוסישקין, שצויר על ידי פנחס ליטבנובסקי, לימים חתן פרס ישראל. עם השנים, דמותו של אוסישקין הושכחה וכמעט נמחקה מהסיפור שהציג המוזיאון למבקרים. אולם כעת, לדברי נסים, הציור מקבל מקום ראוי במוזיאון לאחר שנדחק לקרן זווית.
הדיוקן צויר לאחר המוות
פרט מעניין לגבי ציור דיוקו אוסישקין על ידי ליטבנובסקי מופיע בעיתונות התקופה. יום לאחר מותו, נכתב כי "אוסישקין מת משבץ הלב מחמת טרומבוזה - מיתת נשיקה. ב-11:30 הורידו את המת מכיסאו לרצפה. על ידו הועמד משמר כבוד לכל הלילה. הפסל ציפר עשה מסכת מפניו, והצייר ליטבנובסקי - ציור".
לדברי יניב שפירא, מנהל המשכן לאמנות בעין חרוד, "יכול להיות שהדיוקן צויר אחרי מותו, אבל סביר שצויר בעקבות צילום ולא מהתבוננות באדם המת". במוזיאון לא נמצא תיעוד או תיארוך של ציור הדיוקן, וכעת מתכוונים בבית אוסישקין ללמוד יותר אודות אותו ציור, ששב לקדמת הבמה.
בכניסה למוזיאון נמצא כיום אוסישקין יחד עם שתי דמויות מרכזיות נוספות בסיפור המקום - הורביץ והאדריכל הנודע שתכנן את המבנה, לאופולד קרקואר. הם מוצגים בצורת כרזות עם תמונותיהם, וטקסט עליהם ועל המוזיאון.
"נשאלתי פעם על ידי חברים: היש עוד מה לעשות שם? הרי נדמה כי הכול כבר נאסף הכול כבר מצוי ומה אפשר עוד להוסיף", כתב הורביץ ב-1964, בחג חצי יובל לקיבוצו דן. "לפי עניות דעתי המוסד הוא בראשית הדרך, ואם בעוד מאתיים שנה ישאל השואל שאלה כגון זו, מובטחני כי כך יענה העונה: אכן, יש עוד ויש הרבה מה לעשות".