(בווידאו: הפגנת חרדים בירושלים נגד הטלת הסגר על שכונות בעיר, השבוע)
תהליך גדול, רב-ממדי ומואץ מתחולל בחודשים האחרונים בחברה החרדית בישראל. המאמינים שבינינו, אלו המאמינים בכל לבם, מכירים בהכרתו ההיסטורית של יונה הנביא שקבעה: "בשלי הסער הזה". נוכחותנו בלב לבה של סערת הנגיף - התחלואה, המצוקה, ההתמודדות עם הכיס והלב, עם אוהב ואויב - לא הותירה לנו הרבה ספקות.
טובי המשפיעים, הרבנים והוגי הדעות לא הפנו אצבע מאשימה כלפי איש מבחוץ, הכול כוון פנימה. גורשנו מבתי הכנסת כי לא הקפדנו בכבוד המקום. על הדרך עוררו אנשים, נשים וטף להיטיב את המעשים, לנצור לשון, להרבות בחסד, להפליג בתפילות ולהכיר כי משמים מכוונים אלינו. ההתחזקות הפנימית עצומה, אך מקבילה לה התפוררות רוחנית של בני נוער ולא רק, שמסגרותיהם נסגרו או התרופפו, מסלול חייהם שונה ושבר שגרה של דורות.
פגעי הזמן והטכנולוגיה, שהמאבק מולם היה לאחד מדגלי החרדיות בעשורים האחרונים, איבד מעוצמתו. התקשורת החרדית עייפה, מיושנת ומגיבה באיחור, איש אינו עוסק במספרים המבהילים של מצטרפים לרשת, רחמנא ליצלן.
את הכאוס הזה ליוו בעוצמה טראומטית שתי חרדות קיומיות: חשש מהנגיף הלא נודע, בבחינת "מחדרים אימה", ומתקפה כוללת של הנגיף האנטי-חרדי בבחינת "מחוץ תשכל חרב", עד שאיני יודע מה קשה ממה.
חוסר היציבות שנגרמה עקב כך, לוותה בתחושת נבגדות עמוקה של ציבור שהופקר לגורלו בידי נבחריו - משר הבריאות הנפלט עד אחרון הכבשים השותקות הפועות אלי שחיטה. בתווך גם היו רגעים של חסד, מעורבות פיקוד העורף למשל.
אל תפספס
אז מה היה לנו? התנהלות מתנכלת ודורסנית, אכיפה בררנית מפלה, יחס ציבורי משפיל של החרדי, כלל ופרט. אמירות מבישות, מתנשאות ומשפילות מפי פרשנים, מנהלי קופות חולים, פוליטיקאים, שחבטו שוב ושוב.
מה ששבר שיאים של מירמור היה היחס הבוטה והפראי של משטרת ישראל. בניתוח סרטון ועוד סרטון - דפוס הפעולה זהה. האזרח הקטן עומד נואש נוכח ערלות לב מאין כמותה ועולמו האסוציאטיבי מפליג אל המאה הקודמת. אין פערי יחס בין עולל ויונק, קשיש או אישה הרה, ההפקרות שולטת במרחב. מקוואות - לא, בריכות - כן. תפילות לפי ההנחיות - לא, מחאת המונים בכיכר - כן. שמחות יהודיות בהגבלה, מועדונים בהפלגה. הקש ששבר את גב הגמל היה כשמצבור תיעודים מחלחלים, הפר את השלווה ופרץ של מחאות שטף את הרשת.
אסתכן באפיון בולט שמככב בכל הסרטונים - שוטרות מובילות בבוטות, באלימות מילולית וביחס נוקשה עד אטום, שוטרי מג"ב מאמצים אלימות פיזית ברוטאלית. והשפה, אוי השפה, רדודה וירודה.
התמתנות במאורעות האלימים בימים האחרונים נזקפת ליוזמה ממשית מושכלת של השר לביטחון הפנים אמיר אוחנה, שעשה כמה צעדים מעוררי אמון. כולי תקווה שהארגון המסורבל הזה לא יפגע במגמותיו.
מחאות הלילות האחרונים בירושלים אינם אלא מופע נקודתי, בו משתלבת נקמה מתוקה של אנרכיסטים חרדים, יש אומרים בהובלת ה"ברלנדים" ויש אומרים כי ה"מסייעת' מגדודי הפלג הירושלמי". לדידם, זו מחאה גם נגד החרדיות המאורגנת וגם נגד מדינת ישראל.
בחלק זה טמונה סכנה עצומה, כי היא מחזקת קו בדלני של בני הנוער, שיש בה צדק ויש עמה טעם בהגנה על גבולות החרדיות. הזעם המצטבר עם תחושת רדיפה, הרסני לעתיד החיים המשותפים בארץ הזו. כל ההישגים הגדולים של מיזוג מבוקר עם הישראליות נפרמים, ואנו שבים לימים אפלים שאנחנו לא מעוניינים בהם.
לנו החרדים, כידוע, אין זכות בחירה, רק זכות הצבעה. לפיכך, דפוסי ההצבעה לא ישתנו - אך נפל דבר. הנציגים הכי יעילים, המסורים לשולחיהם, אלו שכיכבו בכל דור, מי כ"מנכ"ל המדינה" ומי כ"מאמי לאומי" ונתפסו ככל יכולים - קרסו למרגלות יחסו "הנאמן" ו"המיוחד" של בן הברית נתניהו, שגמר להשתמש לצורכי ה"גוש" והשליכם לפח.
זו ההזדמנות לגבש בישראל של אחרי המגיפה ממשלת פיוס לאומית. לא פורום, אלא ממשלה שתורכב מחלקי העם ותשאף לאחדות לאומית אמיתית. המושחתים והמשחיתים ילכו לאן שילכו, ואנו נלך לחיים טובים. לפחות נדע שנגיף השנאה הודבר.
הכותב הוא דודי זילברשלג, סופר ופעיל חברתי