(בווידאו: 35 שנים להסכם השלום בין ישראל ומצרים)
ישראל חסון טוען כי הוא זוכר כל דקה וכל שניה מאותם שבועיים דרמטיים באחוזת הנופש של נשיא ארצות הברית בקמפ דיוויד. לפני 20 שנה, החלה באותו מתחם מבודד, השוכן בנוף הררי וקסום, ועידת שלום בין ישראל לרשות הפלסטינית בראשות שני המנהיגים - אהוד ברק ויאסר ערפאת, ובתיווכו של נשיא ארצות הברית, ביל קלינטון.
"הזיכרון הדומיננטי ביותר", שחזר חסון, אז סגן ראש שב"כ וחבר בצוות הישראלי שדן בנושא ירושלים בשיחות. "זה שלא היה לילה אחד שבו ישנו יותר משעתיים. היינו קבוצה קטנה שמנתה את יוסי גינוסר, אמנון ליפקין שחק ואותי, מהמשלחת הישראלית, שהיה לחבריה קשר מאוד אינטימי עם חברים מהמשלחת הפלסטינית", סיפר. "היינו יושבים ומדברים כל לילה במשך שעות, שיחות אוף-רקורד".
החבורה הקטנה הייתה מתפזרת בסביבות השעה 05:00 בבוקר לשינה קצרה של שעתיים, לפני עוד יום דיונים מפרך, בתקווה להתיר את סבך הקשרים שהלך והסתבך לאורך עשרות שנים בין ישראל והפלסטינים. "היה בינינו קשר בין-אישי ודיברנו על הכול, מדברים אישיים ועד השאלות הגדולות של הוועידה", סיפר חסון.
אל תפספס
"הם הסבירו לנו את הקשיים שלהם", הוא נזכר באותם לילות ארוכים, שבסופם הרגש החזק ביותר שנצרב בקרבו היא תחושה עמוקה של תסכול; "הסיטואציה שבה ראית בבירור שישנה הזדמנות היסטורית שבוודאות הולכת להיות מוחמצת, מאין סוף סיבות, וזה מתרחש מול עינינו", שחזר.
"הבנו שהכישלון הוא לא הכרחי, אבל שלא ניתן להתגבר על הכוחות שמוליכים את הוועידה לכישלון", הסביר חסון. "כשהבנו שזה הכיוון, הדבר הזה גרם לסיטואציות ברמה האנושית, הבין-אישית. בצד הפלסטיני היו אפילו קטעים של בכי, ממש בכי. כי היה להם ברור שהחלופה של הסדר היא הצורך להיחלץ מזה דרך עוד סבב אלים".
ואכן, אחרי שבועיים הוועידה הסתיימה בהסכמות מסוימות, אך ללא הסכם כפי שקיוו בתחילתה. משבר האמון היה עמוק ושני המנהיגים, ברק וערפאת, הטיחו האשמות זה בזה. הצדדים המשיכו להיפגש בניסיון לחלץ את העגלה מהבוץ, ללא הצלחה. באוקטובר 2000 הגיע הפיצוץ הגדול - מהומות אחרי עליית ראש האופוזיציה דאז, אריאל שרון, להר הבית, אחר כך אינתיפאדה ועוד ועוד אירועים מדממים.
הררי הררים של מילים נכתבו על אותה ועידה - ספרים, כתבות, מאמרים ועבודות. הפער העמוק בין הפרשנויות הרבות לסיבות שהביאו לכישלון הוועידה דומה אולי לעומק חוסר האמון בין ברק לערפאת. חסון אומר אפילו כי "חוסר האמון הגיע לרמה של תיעוב".
הוא שב לאותה תמונה שהפכה לתמיד הזיכרון החזותי החזק ביותר מאותה ועידה: הניסיון המגושם של ברק וערפאת להפגין כבוד איש לרעהו ולתת את זכות הקדימה, תוך דחיפות הדדיות, בכניסה לאולם חדר האוכל של קמפ דיוויד. ביל קלינטון, נשיא ארצות הברית, יוזם הועידה והמתווך, עומד מהצד מחייך, אולי נבוך, אולי חסר אונים.
"על מה התווכחתם?", שאל חסון בתסכול. "הרי יש שם שתי דלתות גדולות שנפתחות בדחיפה והם יכלו להיכנס זה לצד זה. זה כל כך סימבולי וזה משקף את הכול - הייתה אלטרנטיבה, יכולתם להיכנס בו זמנית". לדבריו, "זה כאילו יניחו שתי כוסות קפה על השולחן ושני אנשים יתווכחו עבור מי הקפה. פשוט לא הייתה שם אינטליגנציה רגשית שהייתה יכולה לבנות אמון".
גלעד שר, מי שמילא תפקיד מרכזי בניהול המו"מ הישראלי-פלסטיני דאז, מסכים כי לא נוצרו יחסי אמון בין ברק ועראפת. "הם היו מעט מאוד זה מול זה בקמפ דיוויד. רוב רובן של השיחות בוועידה היו קלינטון-ברק, קלינטון-ערפאת, קלינטון-צוותי המו"מ ובין הנושאים ונותנים לבין עצמם". לדבריו, "לא נוצרה הסיטואציה המתבקשת, שבה קלינטון, ברק וערפאת יושבים ביחד בחדר סגור והוא מטיח את ראשיהם זה בזה".
הוא הסביר כי "הצבענו על הכשל הזה באוזני האמריקנים, גם באוזני קלינטון. לצערי, למעט ביומיים-שלושה הראשונים, ועידת הפסגה לא נוהלה באופן רציף, בתהליך מובנה וסדור, מחייב ושיטתי כפי שנדרש כשמתכוונים להביא צדדים לסכסוך כה מורכב אל פשרה היסטורית מול הזמן הפוליטי ההולך ואוזל".
שמונה ימים מתחילת הוועידה, פרץ אחד המשברים העמוקים. זה היה סביב שאלת ירושלים. יומיים קודם לכן החלו לדון לעומק בסוגיה הזו, והיה ברור שמדובר ברכיב הנפיץ ביותר במשא ומתן הסבוך. השיחות היו על סף פיצוץ ובינתיים קלינטון כבר עמד לצאת לוועידת שמונה המדינות המתועשות שנערכה ביפן.
שר מתאר בספרו "במרחק נגיעה" את מצב הרוח העגום בו חשו מרבית הנוכחים בקמפ דיוויד: "תחושת השליחות ההיסטורית פינתה את מקומה להרגשה של החמצה צורבת".
שחק, גינוסר ושר הביעו את דעתם בפני ברק כי יש לערוך פגישת מנהיגים. שר ציטט את השר שלמה בן-עמי בדבריו לברק: "הבעיה אינה בעמדות אלא במרחק התרבותי בינינו לבינם ובינך לבינו. לכאורה הוא מנהיג של עם, אך בעצם זהו אדם עם כמיהה גדולה לכבוד, והוא מרגיש שאתה מקרין כלפיו העדר כבוד. חלק גדול מהיכולת שלו להתגמש תלוי בעניין הכבוד".
הצדדים נעתרו לבקשתו של קלינטון ונשארו בקמפ דיוויד, אולם היחסים בין ברק לערפאת "הגיעו לשפל מביך", כתב שר בספרו. הוא מתאר איך ערפאת עמד לגשת אל ברק, כשזה נכנס אל אולם המבוא לחדר האוכל. אלא שברק נעצר במקומו ולא הושיט את ידו, במפגיע. השניים התיישבו משני צדיה של מדלן אולברייט, מזכירת המדינה האמריקנית, ובמשך הערב כולו לא החליפו ביניהם מילה".
במאמר מקיף על שיחות השלום, שפרסם העיתונאי בן כספית ב"מעריב" בשנת 2001, הוא הוסיף כי נוכח התעלמותו של ברק מהמחווה של ערפאת, "יוסי גינוסר, המום, לחש על אוזנו: 'אהוד, אתה חייב לדבר איתו, אתה מעליב את כולם'. ברק התעקש. 'אני לא אדבר איתו'. ברק החרים את שאר העולם ולא שוחח במהלך הערב עם פלסטינים".
בסוגיות מורכבות, גם יחסי אמון אינם ערובה להצלחה
שר לא מזלזל ביתרון שיש ליחסי אמון בניהול משא ומתן מורכב כל כך, ועם זאת לא מטיל על כך את מלוא כובד המשקל; לדבריו, "כשאתה נושא ונותן על עשיית שלום, אתה עושה זאת, במודע, גם בתנאים של אי-ודאות, חוסר סימפטיה ואי-אמון. אבל אתה חייב לדעת שבצד שני יושב מי שאם תגיע איתו בסופו של המו"מ להסכם, הוא יכבד אותו ויישם אותו. זו מחויבות בסיסית וחיונית. ואת זה לא קיבלנו מעולם מעראפת".
"אמון", הוא אומר, "הוא מושג מאוד חמקמק ואנחנו לא בוחרים מי ישב מולנו. ככל שהאמינות של הנושא ונותן מהצד האחר נמוכה יותר, אתה צריך להשקיע הרבה יותר אנרגיה, להיות ערני, זהיר וסקפטי, עד הרגע האחרון - וגם לאחריו. עד היום אני שומר על קשרי חברות עם יריבים קשים - שלא שיקרו אותי אף פעם במשא ומתן, גם כשאמרו דברים שונים בתכלית לתקשורת".
עם זאת, הוא מבהיר שגם כשמתקיימים יחסי אמון, לא מדובר בערובה להצלחת משא ומתן בסוגיות כה מורכבות. הוא מביא כדוגמה את התהליך שהחל בוועידת אנאפוליס, שבע שנים וחצי אחרי קמפ דיוויד. אז התנהל משא ומתן יסודי ומקיף בדרג ההנהגה (אולמרט ואבו מאזן), בדרג המיניסטריאלי (לבני ואבו עלא) ובדרג העבודה (אודי דקל וסאיב עריקאת).
לאחר מאות ישיבות מו"מ של צוותי העבודה ועשרות פגישות פנים-אל-פנים של ראש הממשלה אהוד אולמרט ויו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן, "אולמרט הניח הצעה כוללת להסדר קבע, שדנה בכל סוגיות הליבה - ביטחון, ירושלים, גבולות ופליטים, והנה - למרות האמון ששרר בין שני המנהיגים - אבו מאזן לא חתם ונסוג ברגע האחרון".
שר וחסון מתארים את תחושת האחריות הגדולה שהם נשאו במהלך ימי הוועידה. "הרגשתי שזה על הכתפיים שלנו כל הזמן", אמר חסון. שר מתאר תחושה דומה: "כל אחד מחברי המשלחת הגיע לשם עם משא כבד על הכתפיים של אחריות והיסטוריה, ונלחם ללא פשרות על האינטרסים הלאומיים של מדינת ישראל ועתידה".
אחד מאותם ימים בהם חשו את המשא הכבד של עתיד העם מונח על כתפיהם היה בבוקר ה-17 ביולי. הנשיא קלינטון הציע שכל צד יבחר שני נציגים שיפגשו בחשאי למרתון של דיונים בניסיון לנסח שורה של הסכמות ולהצליח ליצור הבקעה בשיחות המדשדשות. ברק שלח את שלמה בן עמי וגלעד שר. ערפאת את מוחמד דחלאן ועריקאת.
"הרגשנו כמו יציאה אל פעולה מבצעית"
בחצות הוזמנו הארבעה אל קלינטון. גם אולברייט הייתה שם. "הרגשנו כמו יציאה אל פעולה מבצעית", כתב שר בספרו. "אתם יוצאים למשימה החשובה ביותר בחייכם, להביא שלום לעמיכם", אמר להם הנשיא. "God bless you". שר כותב כי אולברייט חיבקה אותם, נרגשת גם היא. גשם חזק ירד בחוץ.
הארבעה נשלחו למשימה בתקווה שיצליחו "להראות קצת את האור", כפי שתאר זאת שר השבוע.
"זה היה ערוץ חסוי, אחורי, שרוב חברי המשלחות אפילו לא ידעו עליו. נסגרנו בלילה עם אבטחה של המארינס מבחוץ ובילינו שם שעות ארוכות. היו שם לא מעט צעקות בלילה הזה", הוא נזכר. בארבע בבוקר גם חסון נקרא למפגש החשאי, כדי להשתתף בדיון על ירושלים.
החבורה הקטנה הצליחה לצמצם פערים ולגבש הצעות במספר סוגיות, אבל פריצת הדרך המיוחלת לא התרחשה. בשתיים אחר הצהריים הם דיווחו באכזבה לקלינטון שאין עסקת חבילה. בתום שבועיים הוועידה הסתיימה. היא נותרה בזיכרון ככישלון מוחלט, למרות שחלה בה התקדמות בכמה נושאים, והמתווה שהתגבש בה וברעיונות קלינטון כמה חודשים לאחר מכן הוא הבסיס לכל יוזמה מדינית מאז ועד היום, וכנראה גם בעתיד. אלא ששני הצדדים בחרו לשווק אותה לציבור שלהם ככישלון, תוך שהם מטילים את האחריות על הצד השני.
אולי זו אחת הסיבות שהזיכרון של הציבור מחק את העובדה כי אחרי שובן של המשלחות לבתיהן, השיחות התחדשו. שר מזכיר כי זה קרה שלושה ימים אחרי שחזרו ארצה. "המשא ומתן התחדש באופן חשאי בסבב שיחות מאד אינטנסיבי", הוא ציין. מהצד הישראלי שוב היו אלו שלושת הנציגים מאותו ליל שימורים בקמפ דיוויד - בן-עמי, שר וחסון.
הוא מזכיר עוד פגישה שנערכה ב-25 בספטמבר בביתו של ברק בכוכב יאיר. בשיחה משותפת של ברק וערפאת שנערכה עם קלינטון הוחלט שהנושאים ונותנים שבים בו-בלילה לוושינגטון ובתוך שבוע המנהיגים באים לחתום על הסכם.
אלא שבאותו שבוע פרצה אינתיפאדת אל-אקצא. למרות שהיה נראה שהקלפים נטרפו, נמשך המשא ומתן בין הצדדים, ובדצמבר 2000 הציג הנשיא האמריקני את המסמך שמוכר כ"מתווה קלינטון" שבו נוסחו קווים מנחים להסדר קבע בין ישראל לפלסטינים, על בסיס המו"מ שהתקיים בוועידת קמפ דיוויד ולאחריה.
אחרי כחודש נערך סבב שיחות נוסף בטאבה.
אחרי קמפ דיוויד וטאבה, חסון סבור כי "ההזדמנות שהייתה שם בהיסטוריה של ימי עם ישראל מול הפלסטינים, הותירה אבן דרך שמראה שזה סכסוך שלא ניתן לפתור אותו". הוא הסביר כי "בטאבה זה הוכח באופן בולט יותר מאשר בקמפ דיוויד. בשיחות אלו השתתפו מהצד הישראלי בן עמי, שריד וליפקין-שחק. אמרתי לעמיתי הפלסטינים שגם בעוד מאה שנים לא יהיה מהצד הישראלי הרכב כזה של משלחת. אם עם משלחת כזאת לא תגיעו להבנה, עם מי תגיעו?", שאלתי אותם.
שר עדיין מקווה כי פתרון יגיע. "כל אדם רוצה לחיות ולא למות. מבעד לערפל השנאה, האלימות והסבל, קשה לראות מציאות אחרת. גם לא ממש מנסים. אבל, יום אחד היא מגיעה, וזו המציאות החדשה", אמר.
"יום אחד מושג הסכם, ואומרים: זהו? נגמר? אפשר לנשום? איך לא ראינו את זה קודם? לכן חובתנו לחתור לעצב מציאות אחרת, ולהביא שלום", המשיך שר. "שום סכסוך בעולם לא נפתר בכוח הזרוע בלבד. לאורך ההיסטוריה, סכסוכים עקובים מדם, שנמשכו עשרות ומאות שנים, באו לפתרונם. בצפון אירלנד, בדרום אפריקה, בבלקן ובעשרות סכסוכים נוספים אויבים הניחו את הנשק והגיעו להסדרים. אנחנו לא חייבים להיות היוצאים מן הכלל".