בהארכת כהונת ראש המוסד מצא נתניהו עוד הזדמנות להשפיל את גנץ

חצי השנה שנוספה לכהונת יוסי כהן לא חריגה בתולדות המוסד ולא בהכרח משמעותית להשקת הקריירה הפוליטית שלו, אך היא בולטת במישור אחר לגמרי. אף שההסכם הקואליציוני מעניק זכות וטו הדדית על מינוי ראשי מערכות, נתניהו עושה הכל כדי להשכיח שגנץ הוא גם שותפו שווה הזכויות

צילום: רוני כנפו, עריכה: ניר חן

משל עממי, מזרח-תיכוני, מספר על ג'וחא ושכנו, שגילה שהחמור שלו - ובגרסה אחרת, גמל - נעדר. השכן מתדפק על דלתו של הגנב ושואל לתומו, שמא ראה את הבהמה. ג'וחא מכחיש והשכן עומד להיפרד ממנו, כשלפתע נשמעת נעירה מהחדר הסמוך. כאשר השכן, חשדן באיחור, תוהה לפשר הקול, ג'וחא נעלב ושואל, "למי אתה מאמין, לי או לאיזה חמור?"

צלילתם של בנימין נתניהו ומפלגתו בסקרי דעת הקהל משקפת הכרה מאוחרת מאוד של תומכיו הקבועים בעובדות מרות. הם מתחילים להבין את משמעות הנעירות - כן, זה החמור שלהם שנגנב. לא המציאות השתנתה, רק מידת הנכונות שלהם להתכחש למשמע אוזניהם ולמראה עיניהם. כל עוד דימו שהמצב טוב, סגדו לו. כשהמצב הורע, חיפשו אשמים אחרים. רק כשהאסון הכה בהם עד כדי סכנה קיומית, קלטו שהם נאבקים על חייהם, בעוד הוא חומד את הקצפת ואת הכספת.

נתניהו מתנכר ליסוד השוויון בממשלה, למול הרפיון של גנץ. ישיבת ממשלה בהשתתפות השניים (צילום: רויטרס)

בתוך נחשול הבשורות הרעות על בריאות וכלכלה, נדחקה לירכתי החדשות הודעת נתניהו על הארכת כהונתו של ראש המוסד יוסי כהן בחצי שנה, עד יוני 2021. לכאורה, עניין של מה בכך - לא חמש שנים לראש מוסד, אלא חמש וחצי. מה זה משנה. איסר הראל - ראש המוסד השני (לאחר ראובן שילוח), כיהן יותר מעשור. יצחק חופי ומאיר דגן - שמונה שנים. נחום אדמוני ושבתי שביט - כשבע. כהן רחוק מלדגדג אותם וקרוב יותר לשש השנים של צביקה זמיר. לא סיפור.

כך אולי בסקירה שטחית של תולדות המוסד - אבל בהקשר המיידי של ממשלת נתניהו, הלא היא ממשלת החילופים המהוללת עם בני גנץ, המשמעות אחרת לחלוטין. זה לא יוסי, זה בני, אם הוא עדיין שם - בני בין, הרואה ואינו נראה, שנתניהו מזלזל בו במופגן.

עוד בוואלה!

הקורונה חיברה בין נתניהו וגנץ. עכשיו היא תאלץ אותם ללמוד לחיות ביחד

לכתבה המלאה

ראשי המוסד, השב"כ והוועדה לאנרגיה אטומית כפופים במישרין לראש הממשלה, אך הוא אינו שליטם הבלעדי. למרות הבדלים חוקיים ומעשיים, המתכונת אינה שונה עקרונית מזו המסדירה את יחסי שר הביטחון עם הרמטכ"ל (ולכן להוטים ראשי ממשלה להחזיק גם בתיק הביטחון) או את אלה של השר לביטחון הפנים עם מפכ"ל המשטרה. מעל ראש הארגון הביטחוני נמצאת הממשלה, כקבוצת שרים השותפים באחריות הכוללת. השר, או רה"מ מול המודיעין האזרחי, הוא נציג השלטון ולא המגלם היחיד שלו.

צה"ל פועל לפי חוק יסוד הצבא. שירות הביטחון הכללי - לפי חוק שב"כ. למוסד אין חוק, כי תמצית פעולתו במדינות זרות היא הפרת חוקיהן, מה שאסור למחוקק הישראלי לקדש. אבל בפועל, המוסד הוא מוקבל שב"כ. הרמטכ"ל מתמנה לשלוש שנים, עם הארכה אפשרית לארבע; ראשי שב"כ והמוסד - לחמש. חוק שב"כ נוקב במספר זה כגג, "אם לא קבעה הממשלה תקופה קצרה יותר בהחלטת המינוי", ומתיר "בנסיבות מיוחדות" הארכה של לא יותר משנה נוספת. סעיף זה הוחל ב-18 שנות החוק רק על יובל דיסקין.

אין לו רעיונות כלכליים וחברתיים קוסמים, אם בכלל. ראש המוסד יוסי כהן (צילום: אתר רשמי, חיים צח/לע״מ)

אם נדב ארגמן יסיים את חמש שנות כהונתו כמתוכנן במאי הבא, התוצאה תהיה החלפת ראשי שב"כ והמוסד בתוך אותו חודש. גם בכירים בצה"ל - סגן הרמטכ"ל, ראש אמ"ן ואלופי פיקודים - עשויים להיכלל בסבב, בסמוך לאותו זמן ולא במדורג. נדרשת ראייה רחבה כדי למנוע שחזור של התזזית בצה"ל ערב מלחמת יום הכיפורים, כאשר ראש אמ"ן, מפקד חיל האוויר ואלופי הפיקוד בדרום ובמרכז היו טריים למדי בתפקידיהם - מי יותר ומי פחות - ומפקדי גייסות השריון ואוגדת סיני נמצאו רגע לפני עזיבת מפקדותיהם.

ראייה כזו מחייבת שיתוף פעולה בין ראש הממשלה לבין שר הביטחון, האמור להיות גם יורשו של ראש הממשלה בנובמבר 2021. אם לא די בכך, הסכם נתניהו-גנץ מעניק לכל אחד מהם וטו על מינויים של ראשי מערכות. גנץ אולי אינו חייב להחתים את נתניהו על איוש תפקיד ראש אמ"ן - הכפוף לרמטכ"ל ולשר הביטחון, אך פועל גם מול ראש הממשלה והקבינט; וכן על מינוי סגנו השני של הרמטכ"ל אביב כוכבי, שיהיה בהכרח מועמד בולט לתפקיד הרמטכ"ל הבא, אבל הדעת נותנת שיעדכן אותו מבעוד מועד, שמא יש לו השגות הראויות להישקל.

אלא, שנתניהו מתנכר ליסוד השוויון שבממשלת החילופים, שנועד לתרץ את בגידת גנץ וגבי אשכנזי בבוחריהם ואת הקמתה של אוגדת שרים האסורה עכשיו בהתקהלות בחדר אחד, כי היא כמעט כפולה במספרה מהמכסה, ועם סגנים ועוזרים - משולשת. לא חשוב, העיקר שעומר ינקלביץ' שרה.

התבלין למנה העיקרית

נתניהו אינו אדון לעצמו להעניק לכהן ארכה. הממשלה היא המוסמכת למנות את ראש המוסד ולכן גם להאריך או לקצר - אם צצה עילת הדחה - את כהונתו. ברגיל, אמנם לא סביר שהממשלה תצביע בעד דחיית המלצתו של העומד בראשה, אך משוואת נתניהו-גנץ אינה רגילה. יחסי הכוחות בממשלה מאפשרים לגוש גנץ להשיג תיקו מול גוש נתניהו ובכך למנוע ממנו רוב התומך בהארכת כהונתו של כהן.

אם זה נשמע מופרך, ניתן לחזור ולעלעל בדיוני ועדת השרים לביטחון בממשלתו החדשה של לוי אשכול בקיץ 1963, כאשר אשכול כפה - בתמיכת גולדה מאיר ומשה דיין - הצבעה בעד מינוי קבוע של ממלא המקום אלוף מאיר עמית לראש המוסד, ובלם בכך גיוס כוח פוליטי מצד יגאל אלון לעיכוב ההליך כדי להחזיר לתפקיד את איסר הראל שהתפטר בשלהי כהונתו של דוד בן-גוריון.

הראל, שהיה הממונה על ראש שב"כ בנוסף לעמידתו בראשות המוסד, השיק את המעבר משירותי המודיעין לפוליטיקה. אחריו, כחבר כנסת, באו מראשות המוסד גם עמית ודני יתום. בין בכירי המוסד ברמת ראשי אגפים ויחידות שעברו לפוליטיקה היו יצחק שמיר ושמואל טולדנו. מהענף השני בעץ של איסר יצאו לפוליטיקה עוד שלושה ראשים רצופים של שב"כ - יעקב פרי, עמי איילון ואבי דיכטר - ולצידם גם מאוכזבי הראשות גדעון עזרא וישראל חסון.

ההילה הביטחונית שוב אינה מרשימה בוחרים, גם לא בתוך הליכוד. שר החינוך יואב גלנט (צילום: ראובן קסטרו)

ליוסי כהן תאב הפרסום מיוחסת השתוקקות לזינוק לצמרת הפוליטית, בתמיכת נתניהו. הדימוי נכון אך מבוסס על משאלות לב. ראשית, נתניהו דואג רק לעצמו; אחריו המבול. שנית, חוק הצינון - שהליכוד הוביל כי נצרב באמנון ליפקין-שחק וחשש מדן חלוץ - אמנם ניתן לדילול, כמו כל חוק כיום, אבל אז יחול גם על כוכבי ואחרים, לא רק על כהן. שלישית, וחשוב מכל, אפילו מועיד נתניהו את כהן ליורשו, זה אינו מנהגו של הליכוד. בגין נטש בלי להעביר את הבכורה לשמיר. היה עליו להיאבק עליה עם אריק שרון ודוד לוי. שמיר לא רצה בנתניהו, אך גם לא טרח על העברה מסודרת למשה ארנס. וקבלת הפנים שיכינו בכירי הליכוד למתחרה החדש תהיה דומה יותר לזו שהמוסד העניק לאחמד בושיקי בלילהאמר ומחמוד אל מבחוח בדובאי, לפי פרסומים זרים.

ההילה הביטחונית שוב אינה מרשימה בוחרים, לא בתוך הליכוד (דיכטר, גלנט) ולא מחוצה לו, בוודאי לאחר בגידת גנץ ואשכנזי. אין לכהן רעיונות כלכליים וחברתיים קוסמים, אם בכלל. המלצת נתניהו הכושל עשויה רק להזיק לו. כך, שההיבט הפוליטי של הארכת כהונתו במוסד הוא רק התבלין למנה העיקרית - השפלת גנץ.

בלי טריקים ובלי שטיקים, אבל מה עם הפליקים?

נתניהו עושה הכל כדי להשכיח שגנץ הוא שותפו שווה הזכויות ויורשו החוזי. האותיות הקטנות לטובתו. הוא נשבע רק שהעברת הראשות, יחד עם התמקמות שרה ויאיר במתחם המאובטח של המעון החליפי, תהיה "בלי טריקים ובלי שטיקים", אבל לא אמר מילה על פליקים - הסטירות הכואבות והמעליבות. ההסכם ביניהם אינו אוסר על ביבי להציג את בני ככלי ריק. לכך, נחוצה רק הרכנת ראש של הקורבן. בשלב הבא, יחתור נתניהו - שעדיין לא פרסם את הסדר ניגוד העניינים שהיועץ המשפטי אביחי מנדלבליט הבטיח לבג"ץ להתקין - למינוי ראש המוסד, ראש שב"כ ומפכ"ל בהתעלמות מגנץ, וכשהוא פועל כדרכו להברגת נאמניו.

כך עשה עם כהן, לאחר התמחותו כנאמן הזוג נתניהו בראשות המטה לביטחון לאומי; כך כמעט והצליח עם סגן ראש שב"כ והמיועד לשעבר לראשותו רוני אלשיך; וכך ברצותו לעשות עם מאיר בן שבת משב"כ, נאמנו המסור במל"ל. אמנם, כיום גורליים לנתניהו עוד יותר תפקידי המפתח במערכת החוק - יועמ"ש, פרקליט המדינה והמשנים שלו, פרקליטי מיסוי וכלכלה, מפכ"ל, קציני החקירות - אך עדיין חשובה ראשות הארגוניים הביטחוניים, יודעי הסודות הממלכתיים והאישיים.

עכשיו ברור גודל הטעות. גנץ ואשכנזי (צילום: אתר רשמי, עדינה ולמן, דוברות הכנסת)

חדלונו של גנץ, החולק באחריות לכשלונות ממשלת הקורונה ללא כל סמכות לטפל במאבק בהתפשטות הנגיף ובפשיטת הרגל של המשק, משווע במיוחד כי עתה ברור גם למצדדים בבגידתו לפני חודשיים עד כמה טעו. מול ממשלת נתניהו, אילו הושתתה על רוב ימני-דתי זעום, הייתה ניצבת חלופה משכנעת בדמות אופוזיציה מוצקה, ללא פחד מבחירות. רצונו של ממשל טראמפ בתמיכה רחבה בסיפוח שטחים, בציבור הישראלי, אינו תלוי בשאלה אם גנץ בפנים או בחוץ, כסייענו של נתניהו או כיריבו, אלא בקו המדיני שלו. האמריקנים מעוניינים בעמדה ולא במעמד.

ההארכה החד-צדדית של כהונת ראש המוסד היא דוגמית אחת מרבות לרפיונו של גנץ. הוא עדיין יכול לפרוש ולהציע שיתוף פעולה - לא בהכרח בראשותו, על כך עוד יתנהל המיקוח הסבוך מכולם - ללפיד, עודה, ליברמן, הורוביץ ובנט, שיחזור למשרד הביטחון כדי לנהל את משבר הקורונה. בריאות וכלכלה עכשיו, ויכוחים מדיניים אחר כך. נתניהו והליכוד נכשלו. עת להיפרד מהם ולפעול כבחירום אמיתי, גם אם המחיר, האכזרי בראיית התפוצות, הוא אובדן מושבה של ינקלביץ' בממשלה.

אלא שציפייה מגנץ לפעול בתושייה ובתעוזה, אחרי שהתרגל במרוצת חייו הבוגרים לקבל הכל על מגש, כמוה כהנחה שהנסיך צ'ארלס, אם ינושל לפתע ממקומו בשושלת, ייצא לשוק העבודה וימצא תעסוקה יצרנית.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully