הדרך להרים את מפלס התקווה של טבריה מתחילה בירושלים

(בווידיאו: משרד הבריאות מודה בטעות שחלה בנתוני התחלואה בטבריה, בשבוע שעבר)

בספרו "מדינת היהודים" מתאר בשנת 1896 חוזה המדינה, הרצל, את טבריה. בחזונו, היא עיר שיש בה תעלת ימים, המתחילה בחיפה, ומסתיימת במוצא הדרומי של הכנרת, ושם מוקמת תחנת חשמל. עיר לתפארת, עם בתי מלון, בניינים מפוארים, כיכרות ומזרקות. מוארת בחשמל, ברחובותיה, סמוך לכנרת, יושבים תושביה. למרחצאות שבה, הקרויים חמי טבריה, נוהרים אורחים מכל העולם להתרפא, וספינות משאירות שובלים לבנים על הכנרת.

בתקופת שלטון המנדט הבריטי, התפתחה טבריה לעיר תיירות ומרפא. הבריטים ניהלו אותה באמצעות מושל ממונה. הם פיתחו את מרחצאות "חמי טבריה" ותושבי העיר, התפרנסו בעיקר מתנועות התיירים והמבריאים, ומהשכרת חדרים בביתם. בשנות ה-70, פרחה טבריה. עם בניית מלונות פלזה, קיסר ומלונות פרטיים נוספים, חיזקה מעמדה כעיר תיירות, נופש וקיט מרכזית, והתפרסמה בתרבות הפסטיבלים, שאזורים אחרים בארץ מיהרו לחקות.

הדעיכה החלה בשלהי שנות ה-80. המדינה התמקדה בהשקעות באילת ובהטבות חסרות תקדים, לרבות פטור ממע"מ. בד בבד, החל להתפתח אזור המלונאות בים המלח, וגם בו סייעה המדינה בהשקעות עתק ובקידום תשתיות. ליזמים הוצעו קרקעות בחינם, בליווי 38% מענקי מדינה לפיתוח המלונאות. והיזמים? נמשכו לאילת ולים המלח כמו פרפרים לאור.

ההשקעות בטבריה פסקו. העיר איבדה את כתר בירת תיירות המרפא והקיט, לטובת המתחרות מהדרום, והחלה לסבול מאפליה מתמשכת בתקציבי מדינה ובתשומת לב משרדי הממשלה.

להנהגת העיר היה חלק בשקיעה. אף שהקיפוח זעק לשמיים, הייתה בטבריה הנהגה חסרת חזון ונחישות, שלא השכילה להציב מראה בפני הממשלה, ולדרוש "תנו לנו את שאנו ראויים לקבל, איננו בנים חורגים".

חולשת ההנהגה העירונית באה לידי ביטוי בשורת אי-החלטות, שהעמיקו את ההידרדרות. כך למשל, בגלי העלייה שהפריחו את שכנותיה (כרמיאל, נצרת עלית ומגדל העמק), לא קלטה טבריה עולים מברית המועצות, וכך למשל החמיצה השקעות חשובות.

אנשי טבריה מתקשים עד היום להשלים עם כך שהנדבנית גיטה שרובר, שביקשה להנציח את זכר בנה באמצעות הקמת מרכז תרבות, רוח וחברה בטבריה, בה עשה את שירותו הצבאי, התייאשה מעירייה חסרת שאר רוח, ובלית ברירה הקימה את "בית גבריאל" בעמק הירדן. מכללת אוהלו, שמקומה הטבעי בטבריה, עברה לקצרין, וגם הנהלת קק"ל, שביקשה אשתקד להקים בטבריה את בית קק"ל, נואשה בשל חוסר תגובה בעירייה, ומקימה את המבנה בעיר אחרת.

גם שרי התיירות, מתקופת השר עוזי ברעם בתחילת שנות ה-90 ועד לשנים האחרונות, לא הקצו משאבים מיוחדים לעיר, בשל התפקוד הבעייתי של השלטון המקומי. כיו"ר התאחדות המלונות, הייתי עד לכך.

ב-2006 חלה עדנה קצרה לעיר, בעקבות הסדר פיצוי הוגן למלונות טבריה והגליל, עקב מלחמת לבנון השנייה. הסיוע הכלכלי, שקיבלו עסקי התיירות בטבריה, השתלם, והוכיח את עצמו. משרד התיירות זיהה את הפוטנציאל, והחל לעודד תוספת חדרי מלון, שדרוג והתאמה לצרכי התיירות מחו"ל. ואכן, שנת 2019 הייתה שנת שיא בתיירות בטבריה.

ואז הגיעה הקורונה. טבריה נקלעה לשיתוק מלא. חיי הכלכלה, המבוססים על התיירות הצליינית - נמחקו, ולאף אחד אין מושג מתי יהיה שינוי.

המשבר הנוכחי, הקשה בתולדות העיר, בא בעיתוי אומלל. טבריה מנוהלת בימים אלה על ידי ועדה קרואה מטעם משרד הפנים. יו"ר הוועדה הוא מוני מעתוק, איש המשרד, שנכנס לתפקידו במרץ רב ערב נגיף הקורונה, והחל לקדם תכנית הבראה מקיפה, עם חזון ויעדים ברורים. תחת הנהגתו, לפחות בינתיים, מצליחים הטבריינים לשים את האגו בצד ולהתגייס בשיתוף פעולה נדיר במסגרת מטה פעולה, וזאת כדי לפעול מול משרדי הממשלה ולשכנעם לשחרר חבלי הצלה לעיר.

הממשלה צריכה לייצר מנגנון פיצוי יצירתי ומוחרג דרך המעסיקים, או בחל"ת גמיש, כמו שהעניקה לטבריה במלחמת לבנון השנייה וכפי שהצליחה אז לייצב את העיר. גם כעת, יש צורך בפיצוי המתחשב בכך שלבתי המלון צפויה הכנסה נמוכה, בעיקר רק בסופי השבוע, ולכן אין להם הצדקה לפתוח שעריהם בימי חול ולשלם שכר לעובדים, באין אורחים.

עוד כיוון חשוב הוא, הכרה בכך שכדי להתחרות על לב האורח הישראלי, צריכה טבריה להתייצב על קו הזינוק, יחד עם מתחרתה הגדולה: אילת, באמצעות פטור ממע"מ לאורחים הישראלים. פטור שכזה יחזיר עטרה ליושנה ויחזק מאוד את האטרקטיביות של טבריה בתוך הארץ.

הכותב הוא אבי זנדברג, יו"ר התאחדות מלונות טבריה, מנהל ובעלים של מלון אסטוריה