מה אפשר ללמוד מהליכתו השלווה של אמנון אברמוביץ'

המציאות של הימים האחרונים זימנה לאזרחי ישראל מבחן אישיות עם שאלת נושא: "עד כמה יש בך יושר אינטלקטואלי". בתוך ימים ספורים הונחו על שתי כפות המאזניים שני אירועים: הצעקות לעבר אמנון אברמוביץ' בהפגנת הימין בתל אביב והצעקות לעבר ראש הממשלה בהפגנת השמאל בירושלים. בשני המקרים צעק הקהל שיסתלק: בתל אביב - על אמנון אברמוביץ', ובירושלים - על בנימין נתניהו.

האם הצעקות היו לגיטימיות? האם היה מקום להפעיל את שוטרי היס"מ במקרים של אברמוביץ' ותא"ל (במיל') אמיר השכל? בתל אביב השוטרים שימשו משמר כבוד מתוקשר היטב לאברמוביץ', ובירושלים עצרו השוטרים את ראשי ההפגנה.

עובדה זו מלמדת על אי הבנה בסיסית של תפקידה של המשטרה בשמירה על חופש הביטוי של מפגינים פוליטיים. מדובר בשני מקרים שאת האחד יש ללמוד בקורס מבוא לתקשורת ואת השני בקורס למשפט חוקתי בפקולטה למשפטים.

תזכורת קצרה למה שקרה: תל אביב התנהלה הפגנה של אנשי ימין. אברמוביץ' הוא עיתונאי שמעולם לא הסתיר את דעותיו הפוליטיות והתבטא, בעבר, בצורה חריפה נגד תומכי נתניהו. מספר מפגינים שזיהו אותו הגיעו למקום וצעקו שיסתלק. היה גם מי שקילל. שום איום לא הושמע ושום יד לא הורמה. היה ברור לכל שהגעתו תוביל לכך שמתוך מאות המפגינים יהיה מי שיתקומם נגדו בצורה חריפה.

ואכן, כל השחקנים בהפקה מילאו את חלקם. אברמוביץ', כאיש תקשורת מנוסה, נתן שיעור איך ניתן לעשות כותרות, בהליכה שלווה של חמש דקות, עם ידיים בכיסים. ואולי יש לקרוא זאת הפוך: אברמוביץ' עבר במקום, המפגינים צעקו ובכך עשו את הפרובוקציה של "לא נשתוק לשמאל" ובכך הרוויחו את הסיקור של ההפגנה. או אולי גם וגם.

לאברמוביץ' הייתה זכות מלאה להגיע למקום ממש כפי שלברוך מרזל הייתה זכות להגיע לאום אל-פחם. חופש התנועה הוא זכות יסוד במדינת חוק. גם מרזל וגם אברמוביץ' מבינים שחופש הביטוי כולל את הזכות לעשות פרובוקציה, ושניהם, כאשפי תקשורת, ניצלו זאת היטב.

בשנת 1985 עתר חבר הכנסת מאיר כהנא לבית המשפט העליון נגד רשות השידור. היו לרשות השידור 100% רייטינג באותה תקופה. כהנא טען שרשות השידור החרימה אותו, במובנים מסוימים. בית המשפט העליון קיבל את העתירה וקבע כי "חופש הביטוי אינו רק החופש לבטא דברים בשקט ובנועם. חופש הביטוי הוא גם החופש לבטא דברי זעקה הצורמים את האוזן".

חופש הביטוי מכיל בתוכו את הזכות לצעוק ולומר דברים שאינם נעימים לאוזן השומע. כל עוד הדברים אינם בגדר עבירה על החוק הפלילי ואינם מצביעים על "ודאות קרובה לסכנה ממשית" - הדברים מותרים.

אבל אסור לטעות. למילים יש כוח רב. הסכנה הגדולה ממילים אינה נשקפת לציבור מצעקות של מפגין בכיכר, אלא ממי שמשפיע על ההמונים באמירות דמגוגיות וגזעניות. מימין ומשמאל. בין דתיים ובין חילוניים.

חופש הביטוי מכיל גם דברים קשים. גם את הכינוי המזלזל והמתנשא "ביביסטים" שהצמיד הכותב למצביעי הליכוד. גם את הדברים החריפים שמשמיע אברמוביץ' נגד אנשי הימין. וגם את הצעקות הקולניות של המפגינים הספורים שקיבלו את אברמוביץ'. זכותם המלאה לומר זאת ועלינו, על כולנו, להגן על זכותם זו בגופנו.

מצד שני, זה לא חוסך מכולנו עריכת חשבון אמיתי ובדיקה מי מהמשתלחים פוגע יותר בתחושת השלמות של החברה הישראלית. כשמניחים על כפות המאזנים דעות מוטות שמושמעות, באופן שיטתי, על ידי כתבים בכירים בזמני צפיית שיא, מצד אחד, והתבטאות של שני מפגינים מזדמנים בהפגנה, נראה שאפקט השיסוי של הראשונים גדול קצת יותר. ממש מעט יותר. בערך פי 300,000. ועדיין, זכותם לומר את הדברים.

ההגנה על זכותם לומר דברים שפוגעים ברגשות חלק אחר של הציבור היא חלק מהותי מחופש הביטוי. ארבע שנים לאחר פסק הדין בעניין כהנא, דן בית המשפט העליון במקרה בו אחד, מאיר אינדור, הציב בובת ענק בגובה 14 מטרים בגן העצמאות מול הקונסוליה האמריקאית בירושלים. הבובה הייתה בדמות יאסר ערפאת כאשר שתי רגליה נעשו מדגלים של ארצות הברית. אינדור בקש למחות, על ידי הצבתה, על ההתקרבות בין ארצות הברית לאש"ף. העירייה הסירה חלק מהפסל בטענה שהוא "פוגע ברגשות הממשל האמריקני" ואינדור עתר נגדה לבית המשפט העליון. בית המשפט העליון קיבל את העתירה והבהיר כי "אם כל פגיעה ברגשות תאפשר הגבלת חופש הביטוי, כי אז לא יהיה קיום לחופש הביטוי. מטבעו של ביטוי שהוא פוגע ברגשות, ואם כל פגיעה ברגשות תאפשר פגיעה בחופש הביטוי, סופנו שלא נכיר בחופש הביטוי כלל".

מכאן, קצרה הדרך להבין עד כמה הייתה החלטת המשטרה לעצור את המפגינים מול בית ראש הממשלה בירושלים - שגויה. זכותו של כל אדם להשמיע כל דעה שירצה, מקוממת ככל שתהיה. משמאל ומימין. הניסיון מלמד כי משטרת ישראל עוצרת אנשים בהפגנות אלה, משני עברי המתרס הפוליטי, ללא הבנה בסיסית של משמעותם של חופש הביטוי והזכות להפגין. אני לא משוכנע שהמשטרה התכוונה לסתום פיות, אבל, בפועל, זה בדיוק מה שהיא עשתה. העובדה שהמפגינים נאלצו לבלות קרוב ליממה במעצר, מקוממת שבעתיים.

על כל מי שמפקפק בזכותו של אחר להשמיע דעה הפוכה, יש לשים את עצמו במקומו ולהבין כי לא היה רוצה שישתיקו את קולו וכי מדובר בזכות יסוד. המעצר של השכל ושני חבריו - היה פסול. זכינו לחיות במדינה דמוקרטית שבה כולם צועקים על כולם, מקללים, נוזפים ועוקצים. מי במילים מעודנות ומי בקולי קולות. עדיף שנצעק משנשתוק.

הכותב הוא עורך הדין אריאל עטרי

(עדכון ראשון: 14:01)