במקום לפתוח מחלקות קורונה - דווקא צמצומן יפחית את מקרי המוות

שוב חוזרים הדיווחים המאיימים: "בקרוב נגיע לאלף חולים חדשים ביום", "אנו נערכים לאלפיים מונשמים בגל השני של הקורונה". ההכנות להתמודדות עם הגל השני בעיצומן וכן מדווחים על בתי חולים הפותחים מחדש את מחלקות הקורונה.

בשיא המשבר, בגל התחלואה הראשון, משרד הבריאות פרסם פעמיים ביום רשימה מפורטת של בתי חולים ואת מספר החולים בכל אחד מהם. בסך הכול נכללו ברשימה 28 בתי חולים, שבכל אחד מהם מחלקת קורונה אחת לפחות, מכונות הנשמה, צוותים ייעודיים המתפעלים אותן, ציוד מיגון ועוד. כמו כן, לאורך כל תקופת "הגל" דובר רבות על מחסור כרוני במכונות הנשמה, בצוותים ייעודיים ובציוד מיגון.

המצב הזה מבטא דילמה ידועה בהקשר של מערכות שירות, אותה ניתן להמחיש באמצעות דוגמה מתחום אחר. כשבסופרמרקט פועלות כמה עמדות תשלום, מה עדיף לצרכנים - קיומו של תור נפרד מול כל עמדה כך שכל צרכן יבחר לאיזה תור להצטרף, או קיום של תור יחיד, כך שכל צרכן שהגיע תורו פשוט ניגש לעמדה שהתפנתה?

מודלים מתמטיים מוכיחים כי ברובם המכריע של המקרים, קיומו של תור יחיד עדיף ללקוח, מכיוון שהדבר יקצר את משך הזמן שהוא ייאלץ להמתין לקבלת שירות. יתרה מזאת, ככל שהעומס על הקופות גדול יותר, כך התועלת ללקוח כתוצאה מאיחוד התורים היא משמעותית יותר.

הניסיון בשטח מאשש את תוצאות המודלים, ולכן במרכזי שירות גדולים - כמו מעבדות בקופות חולים, בתי מרקחת, מוקדי שירות טלפוני ואפילו בדיוטי פרי בימיו הטובים - עברו למדיניות של תור משותף. הלקוח שולף מספר ממכונה אוטומטית וכשמספרו מוכרז הוא ניגש לעמדה שהתפנתה. בנוסף לכך, גם מנקודת מבטו של הארגון, תור מרוכז יעיל יותר מתור מבוזר מבחינת שוויון בנטל השירות.

מכך ניתן לחזור לסוגיית פתיחת מחלקות הקורונה, ולשאול מה עדיף לחולים בנגיף הזקוקים להנשמה - שיהיו 28 בתי חולים ברחבי הארץ שכל אחד מהם מפעיל מחלקת קורונה, או שיהיו שלושה עד שישה מתקני טיפול, שיתפזרו באזורים גאוגרפים שונים, שבהם ירוכזו כלל המשאבים הנחוצים לטיפול? התשובה לשאלה זו ברורה מאוד. בנסיבות של מגיפת הקורונה, ריכוז משאבי הטיפול במספר קטן של מתקנים מאפשר להציל יותר בני אדם, ואף לדחות את קריסת המערכת.

במערכות השירות השגרתיות, הנזק שנגרם ללקוח מקיום תורים נפרדים מתבטא בסך הכול בהארכת משך ההמתנה - אמנם לא נעים, אך נסבל. חולה הזקוק להנשמה, לעומת זאת, לא ישרוד אם משך ההמתנה יתארך מעבר לשעה. כשמשאבי הטיפול מבוזרים במספר רב של בתי חולים, ייתכנו מקרים שבהם ברגע מסוים, בבית חולים א' כל המכונות תפוסות בעוד שבבית חולים ב' רק חלקן תפוס.

לפיכך, אם מצבו של חולה מידרדר בפתאומיות, מהלך האופייני למחלת הקורונה, והוא זקוק להנשמה, האפשרות חיבורו למכונה תותנה במקום האשפוז שלו - האם מאושפז בבית חולים א' או בבית חולים ב'.
סיטואציה לא מאוזנת כזו אינה אפשרית כשמשאבי הטיפול מרוכזים במתקן יחיד. יתרה מזאת, כשקצב ההזדקקות למשאבים גדול בהרבה מהקצב שבו הם הופכים לזמינים, התועלת שניתן להפיק מהגדלת כמות המשאבים גדולה יותר בניהול מרוכז לעומת מבוזר.

ניתן למנות יתרונות נוספים לאימוץ מדיניות של ריכוז משאבים. מעבר למחסור במכונות הנשמה, קיים חוסר בצוותים ייעודיים לתפעול שלהן, ובכלל קיים חוסר בצוותי רפואה המטפלים בחולי קורונה בכלל. כשכל החולים שמצבם בינוני וקשה מאושפזים ב"בית חולים קורונה" יחיד, וכל הסגל הטיפולי עובר למתקן זה, ניתן לווסת טוב יותר את עבודת הצוותים.

הריכוז מאפשר גמישות בתכנון המשמרות ואיושן בצוותים קבועים על מנת לצמצם את סכנת ההידבקות. יתר על כן, הריכוזיות מקלה על ההתמודדות עם חוסר נקודתי בכוחות רפואה. מהדיווחים עולה כי סטודנטים לרפואה וסיעוד בשנים מתקדמות יוכשרו לסייע לעבודת האחיות בשל נטל ההתמודדות עם הקורונה.

לפיכך, במצב של ריכוז המאמצים והמשאבים, הצוותים הנוספים יצליחו להגיע לרמת מומחיות טובה בזמן קצר יחסית, בזכות ההתנסות האינטנסיבית יותר, הכרוכה בטיפול באוכלוסייה גדולה יותר.

שיקול חשוב נוסף הוא התחשבות בחולים "רגילים". כידוע, בעיצומו של גל הקורונה הראשון נוצר מצב שבו חולים במחלות כרוניות אחרות נמנעו מלהגיע לבתי החולים בגלל חשש כבד מהידבקות, גם כשהדבר גרם להם לנזקים בריאותיים ממשיים.

טיפול בחולי הקורונה במרכזים רפואיים ייעודיים יאפשר ליתר המערכת להתנהל באופן כמעט שגרתי, יקל על כלל האוכלוסייה לצרוך את מרבית שירותי הבריאות שלהם היא זקוקה, ואפילו יפחית את הגירעונות שבתי החולים צפויים להתמודד עמם עד שהמגיפה תמוגר.

מדינת ישראל מתמודדת עם אתגר שלא הכירה כמותו, הכרוך בחוסר ודאות רב, בפרט באשר לקצב הצטברות החולים, חומרת מצבם ומשך הטיפול שיידרש. בנסיבות אלו, חיוני לנהל את משאבי הטיפול באופן מושכל. מדיניות של ריכוז מסייעת לכך, ולמעשה יוצקת משמעות פיזית לאמרה המפורסמת "השלם גדול מסך חלקיו".

הכותבת ד"ר עירית טלמור, מרצה בבית הספר לניהול של האקדמית גליל מערבי ומומחית לחקר ביצועים