מהסיאוב ועד הסיפוח, "מזכירו הצבאי" של נתניהו ממשיך להיאחז באוויר

האלופים במילואים יעקב עמידרור וגיורא איילנד השתתפו השבוע במשחק המלחמה של הרמטכ"ל אביב כוכבי בגלילות, כהכנה לסיפוח אפשרי בשטחים, להבדיל מ"השטחים", ממש כמו במחלוקת על פירוש החלטה 242, המצווה בגרסת ישראל על נסיגה משטחים ולא מהשטחים. לטובת המשחק, פסטיבל מספרי סיפוחים בתיאטרון צה"ל, נשענו השחקנים עמידרור ואיילנד על עשרות שנות היכרות עם הצבא ורבע מאה של ממשק עם בנימין נתניהו.

עמידרור היה מזכירו הצבאי של שר הביטחון איציק מרדכי ואיילנד ראש חטיבת המבצעים במטכ"ל כשנתניהו איגף את צה"ל בהוראתו הפזיזה לפתוח את מנהרת הכותל במזרח ירושלים ("ברזל לוהט"), הפתעה עצמית מרה וקטלנית. לברזל הצונן של יוזמת הסיפוח שעודנה מתוצרת עצמית אך אינה פתאומית, מועיל ששניהם כיהנו כראשי המועצה שהייתה למטה לביטחון לאומי. איילנד אצל ראש הממשלה אריאל שרון, גם במהלך החד-צדדי של פינוי עזה וצפון השומרון, עמידרור אצל נתניהו, הצעיר ממנו בשנה וחצי, בחלק מתקופתו של בני גנץ כרמטכ"ל.

אבל בעוד שעמידרור שיחק את תפקיד נתניהו, איילנד לא היה בדיוק גנץ. תפקידו בכוח היה קרוב יותר לזה של ידידו גבי אשכנזי, מושבניק מהשרון כמותו. איילנד הגיע לחטיבת המבצעים כשאשכנזי קודם ממנה לעוזר ראש אג"ם (אגף המבצעים), תחת כנפי פטרונם המשותף, הרמטכ"ל אמנון ליפקין-שחק. כשאיילנד היה ראש אג"ם, בפינוי דרום לבנון, אשכנזי היה אלוף פיקוד הצפון, וכשאיילנד היה ראש אגף התיכנון ובהמשך לראש המל"ל (המטה לביטחון לאומי), אשכנזי היה לסגן הרמטכ"ל.

הרקע המשותף הזה אינו שייך, עדיין, לערב הווי בדיור מוגן של גמלאי צה"ל. הוא מסביר מדוע חרגו מתכנני משחק המלחמה ממנהגם והזמינו שני אלופים ותיקים שהתאזרחו, שני ראשי מל"ל בדימוס, לייצג את הצד הישראלי מול הצדדים החיצוניים בתרחישי שרשרת הגירויים והתגובות של הסיפוח.

תמיד יש כחול לעומת אדום. הפעם, בתוך הכחול יש גם כחול לבן, ובתוך הכחול לבן אשכנזי הוא קוטב מובהק יותר מגנץ. אם כוכבי מעוניין ללטש את היערכותו השכלתנית לסיפוח בדיאלקטיקה של תזה ואנטי-תזה בין שתי המחציות של הדרג שמעליו, מועיל לו יותר להתבונן ביחסי הגומלין בין כפילים של נתניהו ואשכנזי, כשגנץ באמצע, או מאחור, בפלגמטיות מחופשת לפרגמטיות.

זאת גישה מתוחכמת, גם אם לא מקורית, לבירור דרכי הפעולה האפשריות. לקראת ועידת קמפ דייוויד סופקו לנשיא ג'ימי קרטר, כתמיד, דיוקנאות פסיכו-פוליטיים של הקברניטים, אנואר סאדאת ומנחם בגין, אבל שלא כרגיל גם ניתוחים אישיותיים של שר החוץ משה דיין ושר הביטחון עזר ויצמן.

ב-CIA הבינו שצמד אנשי הצבא (והגיסים) לשעבר ישפיעו על המחליט הסופי ושכדאי להצטייד בהכרת המנופים לאופיים ולהתנהגותם. גנץ אינו ויצמן ואשכנזי אינו דיין, למרות ששלושה מהארבעה - למעט ויצמן - בגדו בבוחריהם וערקו אל היריב, אך המקרים דומים בכך שהצגת ממשלת ישראל כשחקנית מלוכדת חוטאת בפשטנות העלולה להפריע ללקוח, קרטר או כוכבי, להיערך לבאות.

הנעלם הגדול במשוואת הסיפוח הוא מרחב התמרון של נתניהו בעיני נתניהו - עד כמה הוא יכול, ערב 1 ביולי, להשתמט מכוונתו המוצהרת להשיק את הסיפוח בשבוע הבא. להשקה פנים רבות, לאורך זמן. בתוכנית המטוס "לביא" הייתה החלטת ממשלה (יותר מאחת, בכפיפות לזהותו של שר הביטחון, ויצמן או שרון או ארנס) ותחילת עבודה וגלילת טיפוס-אב וטיסת בכורה. זה נגמר בקרקוע.

את הסיפוח אפשר להשיק מילולית ("זהו יום היסטורי. אחרי העברת השגרירות האמריקנית לירושלים וההכרה בריבונותנו על הגולן, אנו שמחים וגאים..."), אפשר לקדם בהחלטת ממשלה ובחקיקה בכנסת, אפשר להחיל בשלב ראשון על גוש עציון הסמוך לקו הירוק ודל הפלסטינים; ואפשר להסתפק בהקמת ועדה ממלכתית לניסוח מתווה, לעבודת מטה ולקבלת משוב ציבורי, כלומר לא לספח, לא עכשיו.

משתתפי משחק המלחמה התבקשו שלא להסגיר את תוכנו המפורט, מעבר לכותרות הרשמיות שעסקו במדרגות המשוערות של הסלמה עממית באלימות מאולתרת ובהצטרפות אלפי נושאי-נשק של מנגנוני הביטחון, בגל השני, לעימותים עם כוחות צה"ל (ולהתלקחות צבאית בגזרות עזה ולבנון ולמשבר עם ירדן). בהרצאות בפני קהלים שונים, בחודש האחרון, הצביע איילנד על החשבון החדש שנכפה על נתניהו, כשינואר העולץ הפך ליוני העגום.

בינואר, דונלד טראמפ היה על הסוס, כמו האנדרטאות של מצביאי הדרום במלחמת האזרחים. הנחת העבודה הייתה שטראמפ ינצח בנובמבר ויעניק לנתניהו גיבוי וחיפוי. בין כה וכה התגנב נגיף קטן והמיט אקורונה - קורונה כלכלית. טראמפ בצלילה.

הנחת העבודה עכשיו היא שג'ו ביידן ינצח בנובמבר ויושבע בינואר הבא. לפני חצי שנה, המחיש איילנד, נתניהו היה כמהמר שבבעלותו שני בתים ונשאל אם ברצונו להטיל מטבע. אם יפסיד, יאבד אחד מבתיו, ואם יזכה - יכפיל את נכסיו ויהיו לו ארבעה. בחודשים החולפים, עם המגיפה והאבטלה והיחלשות הרפובליקנים, נותר ברשותו רק בית אחד, ואם יפסיד אותו, יישאר הומלס. זה הימור כבד, מסוכן, וכבר עכשיו, אמריקה אינה העולם וטראמפ אינו אמריקה.

וישראל אינה נתניהו. לעניין זה, של הרצון האמריקני להישען על הסכמה רחבה בציבור הישראלי, לא משנה אם גנץ בפנים או בחוץ. הכרעות על חודם של קולות מעטים, בין בממשלה משותפת ובין בכנסת מפולגת, תאיימנה על תוחלת החיים של תכנית שהוטבעה בחותם טראמפ.

כשנתניהו אומר לישראלים שמוכרחים לנצל את הרגע, כל עוד טראמפ בבית הלבן, המשמעות היא שלהערכתו טראמפ על סף תבוסה, שאם לא כן אין סיבה לבהילות. לא בוער. יאייש טראמפ את הממשל הבא שלו, בגאוני הדור בפיו שלאחר הדחתם או התפטרותם והוקעת מעלליו יתוארו באותו פה כאפסים נלעגים, ויהיו לישראל ארבע שנים נינוחות יותר לסיפוח. בתמצית, "נתניהו לטראמפ: אתה לוזר". לא מסוג המסרים שטראמפ אוהב.

מה גם, שביידן מסוגל לא רק להפוך את הבלתי-הפיך, אלא אף להוכיח שתפסת מועט לא תפסת - נתניהו יספח קצת, עד רף המזער, עציון כמשל, אך ישלם מחיר מלא כאילו תפס מרובה. הנשיא ביידן יתמוך במועצת הביטחון בהצעת החלטה לקביעת גבולות ישראל בקווי שביתת הנשק, כנקודת מוצא לחידוש המשא והמתן עם הפלסטינים. ביידן ימנה לשליח מיוחד את ברק אובמה. אבו מאזן יבטל את החרם על המגעים המדיניים עם האמריקנים והשעון יוחזר אחורה ל-2008/9. הצוות של ביידן בבית הלבן ובמשרדי החוץ וההגנה - ג'ון אלן, סוזן רייס, מישל פלורנוי - יירתם להשיג, כשאיפת ממשל אובמה בשעתו, לישראל שלום וביטחון ולפלסטינים צדק וריבונות.

בדרג המקצועי, ראשת ה-CIA ג'ינה הספל חשופה להרגעת השטח המופקדת בערוץ ראש השב"כ נדב ארגמן, ובשוליים גם בקשרי מתאם הפעולות בשטחים כמיל אבו רוקון, עם בכיר ראשיהם של מנגנוני הביטחון מג'ד פארג' ועם מקורבו הפוליטי של אבו מאזן, חוסיין א-שייח. לכל שלושת הצדדים משותפת הדאגה מפני עליית חמאס בגדה המערבית על רקע הסיפוח, משבר הקורונה ודעיכת אבו מאזן.

בנוסף לכל השיקולים הידועים נגד הסיפוח, מטורף להטיל על השב"כ למתוח עד קצה יכולתו את מערך ההתרעה והסיכול שלו בגדה ובעזה ומול פיגועי חו"ל, בשעה שהוא נדרש גם לעקוב אחר אזרחים החשודים - לאן נעלמה חזקת החפות? - כנשאי קורונה. לפי ההיגיון שביסוד הפעלת השב"כ לקטיעת שרשרת ההדבקה, המאיימת בפיגוע-על בריאותי, יש גם לפוצץ בתל אביב ובאלעד את בתיהם של סרבני בידוד ומסכות. זה מרתיע בשטחים, לא?

אמתלת דחיית הסיפוח, לתוך יולי (לאחר יום העצמאות האמריקני ב-4 בחודש והחלפת אלוף פיקוד המרכז ב-7 בו) או עד להודעה חדשה התלויה במאבק בקורונה, ניצבת על המדף. אם נתניהו יבחר שלא להשתמש בה, גנץ ינסה למנוע ממנו להאשים אותו בהחמצת ההזדמנות.

גנץ רוצה לאכול את הסיפוח בלי לבלוע ובלי להקיא. הוא בעד תוספת שטחים ללא פלסטינים (עציון; ייתכן גם מעלה אדומים, אבל אז ייקטע הרצף בין צפון הגדה לדרומה ויהיו שלוש ישויות פלסטיניות - שומרון, יהודה ועזה - במקום מדינה, מה שיבטיח וטו אמריקני) ונגד מסירת שטחים במשולש או בנגב.

במילים אחרות, שאינו אומר, גנץ נגד תכנית טראמפ שהוא בעדה, והוא יסתייג חלושות מסיפוח אך לא יתאבד לסיכולו, כי (א) קשה להתאבד פעמיים ו(ב) הוא יקפיד להישאר במיעוט בממשלה ולא יפטר את יועז הנדל הנתון לו למשמורת. נתניהו לא הפריע לשרון לפנות את עזה וגנץ לא יפריע לנתניהו לספח בגדה.

מעל כל ביבי עומדת שרה ומעל כל בני עומד גבי. ישראל התברכה בשני מושיעים לאומיים, ותיק וטרי. נתניהו מושיע את האומה מאויביה וגנץ מושיע אותה מנתניהו. כמה עלוב וכבוי נשמע גנץ, שהעצים את אחיזתו של הנאשם מבלפור במכונות הדפסת הכסף לעצמו ובעשיית כל העולה על רוחו הרעה, בהכריזו שבזכותו הקיץ הקץ על שלטון היחיד של נתניהו. אם הוא מאמין שמישהו זולתו מאמין בכך, מוטב שיעמוד בתור לקבלת זריקה נוסכת שלווה מדוקטור הרמן צבי ברקוביץ, רופא החליפים ומשפחותיהם.

גנץ, שקשר לעצמו את הידיים, הרגליים והאוזן לעצם הזנב, ממשיך להתגאות במניעת - למעשה, דחיית - הבחירות לכנסת ה-24, שתזמונן מסור בלעדית בידי נתניהו. למי ימתין גנץ נואשות במוצאי הבחירות, לקולות הרמאים? הוא מביך בהפגנת יראת הכבוד כלפי מי שנקרא בפיו גם בשיחות המיקוח איתו "ראש הממשלה".

כך לא נוהג יריב ושואף לכתר; גנץ, ולא תת-אלוף אבי בלוט מהצנחנים והקומנדו, הוא בפועל מזכירו הצבאי של נתניהו, מזכ"צ רה"מ. גנץ מתרפק על שובו לקריה, לאחר חומש ורבעון, עם המטכ"ל וראשי האגפים במשרד הביטחון - רבים מהם תת-אלופים ומעלה בגמלאות - והכתבים הצבאיים, שבניגוד לשתי הקבוצות הראשונות, הכפופות לו, קיבלו אותו בקרירות הגובלת בחמלה, כי לא נעים לראות גנץ סגור.

כשהרס, עם אשכנזי, בבוגדנותם המגושמת בבוחריהם, מותג שבבנייתו הושקעו 70 שנה - רמטכ"ל, הפגין גנץ אחת מחולשותיהם הנצחיות של מפקדי צה"ל, בעיקר מחיל הרגלים והסיירות: אין להם סיבולת. הם יכולים להצטיין בפעולות קצרות, באבחות חרב קצרות-רוח, אך חסרים תעצומות להתשה, מתנשמים ומתעייפים ומוותרים. טובים בפשיטה, לוקים בשיטה.

יש בכך משהו מהפער העתיק בהקמת צה"ל, בין יוצאי הפלמ"ח והצבא הבריטי. פוליטיקה אינה 890 ושלדג וסיירת גולני וגם לא יצחק רבין הנבחר בידי מרכז המפלגה ומשוכנע שזכה בארבע שנות שקט, כרמטכ"ל השולח לבקו"ם את האלופים שהתמודדו איתו על התפקיד. פוליטיקה היא שמעון פרס, ללא הרף, ושרון, ובעשור האחרון נתניהו. גנץ לא מנע בחירות. הן בעיצומן. כל הזמן. רק מועד ההצבעה טרם נקבע.

חובבי זוטות כדורגל שמעו על בלם בלגי, סטן ון דר בויס, שהבקיע שלושה שערים עצמיים במשחק. חלוץ שהוא אלוף השערים העצמיים לא היה, עד שהגיע גנץ. כשהוא בוחש את הקפה במסגרת משקפיו, כמו בפריסה בשדה, חצי זעוף חצי זחוח, ניכר בגנץ שאינו מבין עד כמה מצבו חמור, ללא תקנה; עד כמה הוא אשם בכל מה שמתרחש מסביבו, מהסיאוב ועד לסיפוח.

הוא וקודמו כרמטכ"ל, שני רבי-אלופים, ביצעו הפיכה צבאית, לקחו בשבי מיליון אזרחים שהלכו אחריהם לתומם והסגירו אותם לאויב. מול החטא הזה, שאין עליו כפרה ומחילה, מתגמד משקלם בעיני הדייר העומד להיבעט מהבית הלבן.