העובדות והעובדים הסוציאליים יגיעו היום (חמישי) למחות בירושלים בתום צעדה של ארבעה ימים מתל אביב. המפגינים מוחים על תנאי התעסוקה, העומסים שגדלים משנה לשנה והאלימות כלפיהם, כשרק השבוע דיווחו באיגוד העובדות והעובדים הסוציאליים על שני אירועי אלימות נגד עובדות בירושלים ובבת ים.
במהלך השבוע הביעו ראשי רשויות תמיכה במחאה, אך כעת מגיעים המפגינים למשכנם של מקבלי ההחלטות במשרד האוצר והכנסת. הם מקווים שיקשיבו להם ויענו לדרישותיהם. אחרת, הם אומרים, ייאלצו להשבית את כל השירותים בטרם יקרסו.
שלוש עובדות סוציאליות, שמדי יום מסייעות לאנשים שנקלעו למשבר או נמצאים במצוקה, מספרות על המשבר בתחום והמצוקה שלהן - ומקוות להפסיק להיות שקופות.
אל תפספס
ענבל ברק, עו"סית בתחום נוער וצעירים בעיריית רמלה, כעשור במקצוע
בחרתי להיכנס לתחום אחרי עבודה לא פורמלית, מפגש עם אוכלוסיות שחיות בעוני במסגרת שירות צבאי ומכינה קדם צבאית. הסיבה שבחרתי ללמוד עבודה סוציאלית הייתה כי יש בזה גם היבט של טיפול ומענה רגשי, וגם היבט שמתייחס למערך הקהילתי של האנשים. התחום של נוער בסיכון מאוד מדבר אליי.
אני ממשיכה בעבודה הזו כי אני מאוד מאמינה בחיוניות שלה ואני חושבת שטיפול, מענה בשעת משבר וליווי, לא צריכים להיות פריבילגיה רק למי שיש לו כסף לשלם על זה. אני מאמינה שזה מאוד חשוב שיהיה מענה כזה, גם למי שלא יכול לשלם באופן פרטי, וזה בסופו של דבר מחזק את החברה כולה.
אך משנה לשנה העבודה הופכת לפחות אפשרית. אנחנו מתמודדים עם עומס לא הגיוני. אני עובדת עם קטינים בסיכון שחווים אלימות, קטינות שנמצאות בסכנת חיים, ואם אני מקבלת דיווח כזה אני לא יכולה להתעלם ממנו. מצד שני, אני לא יכולה לתת מענה אינסופי לכל פנייה ולעשות את זה בצורה טובה כמו שזה צריך להיות.
כל הזמן צריך לברור, הרבה פעמים אנחנו נכנסים באופן מאוד ממוקד וקצר, למרות שהיה צריך יותר לעומק, אבל לא מצליחים לעשות את זה. גם אני וגם העובדות בצוות שלי במעמסה כזו שהיא מעבר לשעות שאנחנו צריכות לתת, כי נורא קשה לנו להגיד לא. אבל מן הסתם אנחנו לא יכולות לתת לכולם טיפול, ולא תמיד אנחנו מצליחות. התחושה של לברור היא איומה ונוראה.
זה כאב לב מאוד גדול להסתובב איתו, וגם אחריות מאוד גדולה על הכתפיים. אני יודעת שאם לא מקבלים מענה אצלי, אז אולי לא מקבלים מענה בכלל או שמקבלים מענה שפחות מתאים, וזה נורא עצוב. יש לילות שאני ישנה פחות טוב בגלל זה.
העומס מאוד גדול. זו עבודה מאוד אינטנסיבית ואנחנו חשופים לאירועים הכי רגישים וקשים שיש. אנחנו הולכים לישון איתם בלילה וקמים איתם בבוקר. אנחנו זמינים לנערים גם מעבר לשעות העבודה, ומשלמים לנו שכר שהוא ברמה משפילה. החוויה של לבוא כל יום בשכר הזה היא חוויה של השפלה.
מעבר לכל זה, אני גם לא מוגנת בעבודה שלי. נמצאת בתוך שלוחה של מחלקת הרווחה, שאין לה שמירה. אני שמחה מאוד שלא חוויתי אלימות פיזית, אבל כן אלימות מילולית. אני באה בבוקר ולא יודעת מה יכול לקרות היום. זו תחושה מאוד קשה. קיבלתי אמירות מאוד קשות כלפיי וכלפי המשפחה שלי. אני מגיעה כל יום לעבודה בתחושה שיש מצב שיתקפו אותי, ואם זה יקרה אין אף אחד ששומר עליי. אם מגיע מישהו אלים לקבל מענה אצלי או אצל אחת מהיחידות הסמוכות אליי, אין אף אחד במקום שיכול להגן עליי.
אם המצב ימשיך ככה לא יישארו שירותי רווחה, אולי יישארו על הנייר אבל לא יהיו עובדים. כבר עכשיו מאוד קשה לאייש משרות. אני רואה חברות שאני מאוד מעריכה שפשוט קמו והלכו כי לא יכלו יותר. גם אני, זו עבודה שאני עושה מתוך חיבור ואמונה והייתי רוצה לראות את העתיד שלי במערכת הציבורית, אבל היא צריכה להיות במצב שבו אוכל להחזיק בה מעמד.
נילי גולדברג, עובדת במנהל לשילוב חברתי בעיריית ראשל"צ, 30 שנה במקצוע
הגעתי לתחום העבודה הסוציאלית ממקום של רצון במעורבות חברתית, ליצור חוסן חברתי, וגם רצון לראות תהליכים ולהשפיע - אם זה ברמת הפרט ואם ברמת הקהילה. בתחילת הדרך יש גם חלומות גדולים על תיקון עולם, אחר כך אתה רואה את זה ביומיום ובתהליכים. אני 30 שנה בתפקיד, ואני מאוד אוהבת אותו ובאה ממש בשמחה לעבודה.
אבל משנה לשנה יש יותר עומס וקשיים, ופחות תקציבים. במקום שיוגדלו התקציבים בהתאם לצרכים הגדלים, יש תחושה שמקצצים. אנחנו רוצים לשפר, ולתת מענים רחבים יותר כי חשוב לנו לתת מענה לאוכלוסיות המוחלשות, שלא יהיו שקופות. אבל עם הזמן יש תחושה שאנחנו הופכות לשקופות.
יש פער ענק בין מה שהלקוחות, האנשים שאנחנו מלווים, צריכים לבין מה שאנחנו יכולים להציע. זה מתסכל אותנו כעובדים וזה מתסכל אותם, לאורך זמן רואים שקשה לאייש משרות, והעומסים גדלים כי צריך למלא חוסר של עובדים שלא נמצאים. הסתכלתי על תלוש המשכורת שלי, ושכר הבסיס שרשום זה 2,900. עליו יש תוספות של ותק ותואר שני, אבל מה עושים עובדים שמתחילים. אנחנו מאוד משקיעים, והשכר נשאר כל כך ארכאי שלא רואים את זה בתנאים.
עד כמה אנחנו שקופים? עכשיו, עם משבר קורונה ראיתי את המנהיגים שדיברו על כל מי שהתגייס למשבר הקורונה, הודו לאנשי הרפואה כמובן, המשטרה וכולם, אבל לא שמעתי מנהיג אחד שהזכיר את העובדים הסוציאליים. אנחנו היינו שם בחזית של ההתמודדות עם אוכלוסיית הקשישים והאוכלוסיות המוחלשות.
אני למשל, קיבלתי רשימה של 240 קשישים שדווחו כקשישים ללא עורף משפחתי. דאגנו ליזום איתם שיחות, ליזום קשרים כדי שאף אחד לא ירגיש לבד במשבר הזה, בין אם זה בשיחה, תרופות או אוכל. זה עשה להם כל כך טוב לדעת שלא שכחו אותם. היו כל הזמן גם פניות של משפחות שצריכות סיוע כלכלי וטיפלנו בהן - אנשים שצברו חובות ולא מצליחים לישון בלילה כי הם לא יודעים מה יקרה להם, או הורים שבדיכאון מהמצב.
כדי להספיק כמה שיותר, אנחנו עבדנו מעבר לשעות העבודה והמשכנו גם בבית. עשינו עבודה משמעותית ואנחנו ממשיכות, אבל המנהיגים שכחו אותנו. עם זאת, ייאמר לזכות ראשי הרשויות שהם כן רואים את מה שקורה בשטח ומבינים, ובהם ראש עיריית ראשון לציון רז קינסטליך.
בנוסף לכל זה, אנחנו גם לא מוגנות. כעובד אתה לפעמים נמצא בקשר ובדיאלוג עם לקוח מתוסכל, והרבה פעמים אתה החזית מבחינתו, אתה הממסד והבירוקרטיה.
בתחילת הדרך שלי, כשעבדתי עם נוער בגיל ההתבגרות, הגעתי לביקור בית אצל שוטר. הייתי אמורה להרגיש שם הכי בטוח, אך בשלב מסוים הוא כעס עליי כי שיקפתי לו שהבת מתארת שהיא במצוקה. הוא לא אהב את הדברים שלי, ואמר לי "עוד מלה אחת ואני יורה בך". כשאני שם בביקור בבית אתו ויודעת שיש לו נשק. אחר כך במשך חודשים הרגשתי לא מוגנת, ושיש איזה צל שרודף אחרייך.
בעיני עבודה סוציאלית זה כמו מישהו לרוץ אתו - אני משדרת להם שהם יכולים להתקשר ואנחנו יחד בכל צרה. המדינה חייבת לחזק את השירותים החברתיים, ברגע שייענו לבקשות שלנו הם בעצם ייתרמו לחוסן החברתי, כי אנחנו נמצאות בחזית. אנחנו עושות המון, מעל ומעבר, אבל לא מצליחות שיראו את זה.
שרית מצמבר, עובדת עם משפחות שחיות בעוני בעיריית רמלה, 8 שנים במקצוע
בעבר הרחוק עבדתי בבנק, יש לי תואר במנהל עסקים ואחרי עשר שנים במערכת הבנקאית הרגשתי שאין לי סיפוק מהעבודה והחלטתי לעשות הסבה מקצועית. עבודה סוציאלית זה מקצוע עם הרבה סיפוק. מבחינת אופי העבודה זה מה שציפיתי - חשתי סיפוק ישר מההתחלה ואני עדיין מאוד אוהבת את העבודה שלי. בתחילת הדרך לא חשבתי על השכר, אבל ככל שעברו השנים וצברתי ידע וניסיון, והמשכורת נותרה לא מתגמלת, זה מאוד מתסכל.
אף אחד לא בא להיות עובד סוציאלי בגלל השכר. כשאתה כבר בתוך התחום ונקשר למטופלים, קשה מאוד לעזוב. זו עבודה שעושים מהלב, יש סיפוק עצום כשמצליחים לעזור, ואפילו להקל במעט, אבל המשכורות שוחקות ומתסכלות, והעומסים הולכים וגדלים. יש יותר פניות של מטופלים ואין שינוי בשכר - אני עם ותק של שמונה שנים, ואני נמצאת בדרגת שכר של עובדת מתחילה, על אף שאני מרכזת פרויקט עם שמונה עובדים תחתיי.
והעומסים. לא ניתן להגיע לכל הפונים, ולעתים אנחנו צריכות לדחות פניות לטיפול במועד מאוחר יותר. כשאין כוח אדם במחלקות וכל עובדת סוציאלית מטפלת ב-200-300 משפחות, קשה מאוד לעמוד בנטל. המון משרות ותקנים לא מאוישים בגלל תנאי השכר והחוסר בהגנה לעובדים, והגענו למצב שעובדים סוציאליים עוזבים את התחום, מה שמקשה מאוד על העובדים שנשארים. מי שכן נשאר בתפקיד, צריך לטפל גם בכל המשפחות של העובדות שעזבו, זה לא הגיוני, אנחנו קורסות תחת העומס.
במצב כזה אין פלא שלא מגיעים עובדים חדשים, וגם שאף אחד כבר לא רוצה לעבוד בזה. עכשיו, בתקופת הקורונה, המצב אף הוחמר - יש יותר עניים, יותר מובטלים, יותר אלימות, יותר ילדים בסיכון, הכול יותר - ואנחנו קורסים תחת העומס והנטל של העבודה.
המדינה עד היום לא עשתה כלום. במשרד הרווחה כבולים בלוח דרגות ושכר עתיקי יומין, שלא משקפים את השינויים שחלו בתחום. עד שלא ישנו את הבסיס של הדרוג והשכר, שום דבר לא ישתנה, המצב שלנו יישאר קטסטרופה.
כל עובדת מטפלת ב-300 משפחות, חייבים להוריד מעלינו את העומס כדי שנוכל לתת שרות ראוי והגון לכל פוני הרווחה. לצערי, המצב כיום הוא שעל בסיס יום יומי אני צריכה להחליט באיזה משפחות לטפל קודם, אי אפשר לעשות את הכול לבד, ובלית ברירה אני נאלצת לעשות תעדוף של המקרים, ויש משפחות שניזוקות מזה. חלק נוסף שמכביד על העבודה שלנו, הוא היעדר הביטחון האישי. לפני כמה שנים הגשתי תלונה במשטרה על מטופל שאיים להכות אותי. דבר ראשון שצריך לדאוג לגביו, הוא המוגנות של העובדות הסוציאליות.
לצערי, אנחנו לא יודעים ליחצן את עצמנו ועושים את העבודה בשקט, כי אנחנו עסוקים בלעזור לאחרים, ולא עוצרים כדי לחשוב ולעזור גם לעצמנו. זה הגיע למצב שאף אחד לא שמע על העבודה הקשה שאנחנו עושים ועשינו לאורך תקופת הקורונה - ימים שלמים של ביקורי בית ושיחות טלפון, חילקנו מזון, משחקים לילדים, מחשבים, עסקנו באיתור מתנדבים וארגון תרומות - מי עשה את כל זה מאחורי הקלעים? אנחנו, העובדים הסוציאליים.
הגיע הזמן שבמדינת ישראל יבינו כמה העובדים הסוציאליים משמעותיים לאזרחי המדינה. ואם לא יבינו את זה בקרוב, נאלץ להשבית את כל שירותי הרווחה במדינה, ואז אולי מישהו ירגיש בחסרוננו.