הגבר שמת ברמב"ם, לאחר שקיבל תרופת טשטוש שלא בסמכות בערב שלפני כן, הוא מיכאל לנין - גבר בן 67 שריצה מאסר ממושך על שחנק גבר למוות.
לנין, יליד ברית המועצות לשעבר בן 67, מת בבית החולים ביום חמישי לפני שבוע. על פי החשד מותו נגרם מדום נשימה, וזאת לאחר שערב קודם לכן נתנה לו אחות בית החולים תרופת "דורמיקום" לטשטוש, בעת ביצוע פרוצדורה רפואית, אלא שעד כה לא נמצא קשר בין האירועים. לנין נקבר באותו יום בבית העלמין תל רגב, ונתיחה שלאחר המוות לא בוצעה. גורם בכיר בבית החולים מסר כי קרוביו לא היו מעוניינים בכך, וכי לא רצו כל קשר עם התקשורת.
תוך שהסתבר שסיבת המוות שנרשמה בתעודת הפטירה היא "דלקת ריאות" וכי המנוח נקבר ללא נתיחה, הסכימה אתמול (רביעי) שופטת בית המשפט השלום בחיפה, מריה פיקוס בוגדאנוב, לבקשת וואלה! NEWS וגורמי תקשורת אחרים להסיר את איסור הפרסום על פרטי הפרשייה. זאת, למעט פרטים מזהים של האחות המוסמכת, ובשים לב לעובדה כי "רק שעה קלה קודם לכן החשודה נחקרה והתיק רחוק מלהיות ברור מבחינת תשתית ראייתית". המשטרה, שרק יממה קודם לכן ביקשה צו איסור פרסום גורף על כל פרט מפרטי החקירה, נסוגה מעמדתה ואף ביקשה להתיר את פרסום הפרטים במלואם.
לקריאה נוספת בנושא
כעת ניתן לפרסם כי המת הוא אסיר לשעבר, ששמו עלה לכותרות ב-2009. לנין עבד ברוסיה במשטרה ושימש כקצין נוער, למרות שהשכלתו הגבוהה הייתה דווקא בתחום המוזיקה. בארץ הוא עבד כמאבטח, החזיק ברישיון נשק ועבד כעשר שנים כשומר בפנימייה בכפר חסידים ובחטיבת תיכון רוגוזין בקרית אתא. הוא נעצר ב-16 לפברואר 2009, בחשד לרצח של גנאדי ימליאנוב, חסר בית בן 62 שאסף לדירתו השכורה ברחוב הוגו מולר בקרית אתא.
שכנה העידה כי לפני כן שמעה קולות ויכוח קולני שעלו מהדירה. שוטרים שהוזעקו למקום מצאו את המנוח שוכב על הרצפה מגואל בדם למרגלות הספה. שבועיים וחצי אחר כך, הוגש נגדו כתב אישום בגין הריגה. הוא הואשם כי בשעת צהריים של אותו יום, במהלך ויכוח, הכה את ימליאנוב בפניו וגרם לשברים בעצמות האף שלו, ואחר כך חנק אותו למוות. הפתולוג במכון הלאומי לרפואה משפטית באבו כביר קבע שהמוות נגרם כתוצאה "מחנק מכני בעקבות לחץ על הצוואר".
אולם, לנין הכחיש את המיוחס לו. "אני לקחתי כדורים, צפיתי עם גנאדי ביחד בטלוויזיה ובסביבות השעה 11:00 ומשהו אמרתי שאני לא מרגיש טוב והלכתי לישון בסלון כי אני כל הזמן ישן בסלון", סיפר לבית המשפט, "הוא [גנאדי] המשיך לצפות בטלוויזיה... הוא אמר לי שהוא רוצה ללכת לשירותים ואחרי זה רוצה ללכת לישון. מיד כששכבתי על הספה, מיד נרדמתי כי... בלילה לפני כן גנאדי לא היה רגוע ולא נתן לי לישון בלילה ואני לא שמעתי מה היה בדירה... אני קמתי בשעה 15:00 בצהרים, התחלתי לקרוא גנאדי, גנאדי, הדלקתי את מקלט הטלוויזיה, הזמנתי אותו לצפות בטלוויזיה והוא שותק ולא עונה", אמר בגרסתו.
לדבריו, "קמתי ופתחתי את הדלת של הכניסה לחדר שלו שהוא ישן בו, פתחתי את הדלת וראיתי שהוא שוכב על הרצפה עם הפנים לכיוון הריצפה, כשמתחת לראש שלו יש שלולית דם, ובאותו דם ראיתי איזה שהוא נוזל לבן. לא נכנסתי לחדר, הייתי בהלם, הייתי בשוק... אני התקשרתי לגרגורי [חברו של המנוח]... הבנתי שגרגורי לא היה בהכרה צלולה ולא הבין מה שאמרתי לו, החלטתי להתקשר למשטרה". גרסה זו לא התקבלה בבית המשפט.
כשהורשע לנין, ביקשה הפרקליטות לגזור עליו מאסר של 20 שנה. אולם, בבית משפט המחוזי בחיפה, בהתחשב בגילו, בריאותו המעורערת והיעדר עבר פלילי עד אז, גזרה עליו השופטת ברכה בר-זיו עונש של חמש שנות מאסר בלבד. הסניגוריה הציבורית, שייצגה את לנין באמצעות עו"ד בוריס שרמן, ערערה על גזר הדין לבית המשפט העליון, בעוד פרקליטות המדינה ערערה מנגד על קלות העונש.
השופטים אדמונד לוי, אשר גרוניס ואליקים רובינשטיין קבעו פה אחד כי התזה של מיכאל לנין, לפיה המנוח נפל, "אין לה על מה שתסתמך, והיא פרי אלתור מאוחר שנועד לאפשר לו להתמודד עם האשם הנורא שדבק בו". הם מצאו כי הוא "חטא במעשים קשים, שהרי במו ידיו הוא קיפד את פתיל חייו של שותפו לדירה. הוא חבל בקורבנו והוסיף וחנק אותו, ולבסוף ניסה להתחמק מלתת את הדין על מעשיו על ידי בדייתה של גרסה כוזבת". השופטים הוסיפו כי "מעשים אלה והתנהגות זו ניצבים בשלב גבוה ביותר בסולם החומרה שבעבירת הריגה" וכי הם "סבורים כי העונש שהושת על המערער נוטה לקולא יתרה, עד שאינו יכול לעמוד". בדיון שהתקיים בספטמבר 2011, הם החמירו בעונשו של לנין ושלחו אותו לשבע וחצי שנות מאסר בפועל.