(בווידאו: כוחות הביטחון פינו מבנים בלתי חוקיים סמוך ליצהר, ינואר 2020)
חודש יוני תמיד היה סמלי עבור הנוכחות הישראלית בשטחי הגדה המערבית. לפני 53 שנים ב-10 ביוני 1967 נכבש האזור ממלכת ירדן שאחזה בשטח, כתוצאה ממלחמת ששת הימים. אתמול, ה-9 ביוני 2002, ניתן פסק דינו של בג"ץ, שביטל את חוק ההסדרה שנחקק בשנת 2017.
חוק ההסדרה ביקש להתמודד עם מקרים שבהם בוצעה השתלטות בלתי חוקית של ישראלים על אדמות פלסטיניות פרטיות. החוק פגע בזכויות הקניין של הבעלים המקורים, ובשל אותה השתלטות בלתי חוקית, קבע כי יש להעביר את קרקע לחזקתו של הפולש דווקא. החוק נחקק לאחר שורה של פסקי דין שניתנו על ידי בג"ץ, שקבעו כי בינוי בלתי חוקי כזה - דינו פינוי והשבת האדמה לבעליו.
אחת ממטרותיו המוצהרות של החוק, שלראשונה ביקש לחול על שטח שמחוץ למדינת ישראל, היא למנוע מצבים של פינוי מאחזים כמו עמונה או מגרון. מבנים במצב דומה קיימים במאות אם לא אלפים ברחבי הגדה המערבית. החוק ביקש לא רק להותיר את הבינוי הבלתי חוקי על תילו, אלא גם להכשיר את הגזל והנישול.
אל תפספס
גורמים שונים הפועלים בגדה המערבית, בין אם רשויות המדינה, גורמים עם אג'נדה אידאולוגית הפועלים בשטח או סתם יזמי נדל"ן תאבי בצע, מתנהלים בדרך זו באופן קבוע. אך הכנסת ביקשה לנסוך על כל אלה מהממלכתיות, ולאפשר חוק שיכשיר את השרץ, כי הרי כל האמצעים כשרים. אם מותר לשקר בשביל ארץ ישראל כפי שהתבטא בעבר אחד מראשי הממשלה, הדרך להפיכת הגניבה והנישול ל"חוקיים", ולכאלו המגובים בחוק, קצרה ביותר.
בניגוד לכך, פסק הדין שניתן אתמול ברוב של שמונה שופטים נגד אחד, הציב גבולות למדינה שסבורה שהיכולת לחוקק חוקים היא בלתי מוגבלת בתוכן, בשטח, בהיקף ובמטרה. גם השופט שבדעת המיעוט נעם סולברג, סבר שהחוק כפי שחוקק הלך כמה צעדים "יותר מדי", ואפילו הוא קבע כי יש מרכיבים בחוק שדינם להיפסל.
פסק הדין מנתח בדקדקנות לאורך מאה העמודים שלו את הפגיעות בזכות הקניין, את המטרות המוצהרות והנסתרות של החוק, את העמדות השונות והאיזונים שיש לבצע לפי הדין הישראלי, ומקצתם גם לפי הדין הבינלאומי. זכות הקניין - שהיא זכות יסוד מוכרת בכל שיטת משפט ומשטר דמוקרטיים - הוצבה במרכז הדיון ולא בכדי.
הקניין אינו רק נכס מוחשי, גשמי או מטבע עובר לסוחר. כשמדובר באדמה, בוודאי אדמות חקלאיות אבל גם אדמות אחרות, הקשר בין האדם ובין הקניין הוא קשר שעשוי אף לעצב את דמותו של האדם, את מעמדו, אורח חייו, כבודו וחירותו. בית המשפט הבהיר באופן חד משמעי, כי החוק - המבקש באופן מודע לפגוע באופן גורף בקניין הפלסטיני, ולהנציח את הפגיעות מצד גורמים ישראלים בו. בית המשפט הבהיר כי פגיעות אלה אינן מידתיות ואף מעבר לכך, ומשכך דינו להתבטל במלואו.
הזכות לקניין של הפלסטינים תושבי עין יברוד, קדום, אל-ח'אדר, סילוואד, תורמוס-עיא ויאסוף, כמו של שאר עשרות הכפרים הפלסטינים על תושביהם, שעתרו נגד החוק, לא עמדה לבדה במהלך הדיון. לצד זכות זו, הפנה בית המשפט זרקור רב עוצמה למצב הבלתי שוויוני בעליל הקיים בגדה המערבית, הנובע מ-53 שנות הנוכחות הישראלית בשטח כבוש.
מצד אחד הרכוש והאדמות הגזולות הן פלסטיניות, מהצד השני הפולשים שהחוק נועד להגן עליהם הם ישראלים. מצד אחד, אוכלוסייה אחת בלבד שנציגיה נבחרים לכנסת, בוחרים ונבחרים, ומהווים חלק משדרת הניהול של השטח הכבוש ונכסיו, ומצד שני אוכלוסייה שרואה איך נכסיה מועברים, לא אחת בכוח הזרוע או בשיתוף פעולה עברייני עם גורמים מקרב הרשויות, לידי האוכלוסייה השלטת.
לאור החוק הפסול, רשימה של יישובים ישראלים בלבד זוכים במעמד מועדף להחלת החוק, ומהצד השני, מצבי אי חוקיות אצל פלסטינים לעולם לא יזכו להטבה כלשהיא מצד החוק, אם לא ההפך הגמור - בכך נוצר למעשה בשטח מעמד אדונים ומעמד עבדים.
מן העבר האחד, אוכלוסייה מלאת זכויות, שזוכה לתקציבים ופינוקים אין קץ מטעם ממשלות ישראל לאורך השנים, כששאר אזרחי ישראל יכולים רק לחלום על רמת תקציבים זו. הקבוצה ניצבת למול אוכלוסייה משוללת כל זכות אזרח בסיסית, ואף נעדרת ייצוג פוליטי מינימלי.
היעדר השוויון והפגיעה בזכות לשוויון, כפי שעולה מפסק הדין, חוברת לפגיעה בקניין, ושתי פגיעות אלו מצדיקות את ביטול החוק. החבירה הזו אינה באה במפתיע: נישול של אדם מאדמתו ומקניינו נועד להותירו תלוש, נע ונד, נעדר קשר ממשי לארץ.
מצב זה דומה לנישול של אדם מכבודו על ידי עיגון בחוק את מצבו הבלתי שוויוני, והנצחת מצב זה של אוכלוסייה אחת על פני אוכלוסייה אחרת. מצב שנועד להותיר את אותו אדם תלוש מזכויותיו, ותלוי בחסדי משטר מנשל המוביל לתוצאות גזעניות ומפלות באופן מובהק בשטח.
מרכזיות הפגיעה בזכות לשוויון חשובה מאד. המצב הבלתי נסבל הקיים בגדה המערבית, שבו שתי מערכות חוק קיימות כלפי שני סוגים של אנשים באופן מפלה על בסיס לאום, הוצדק בתחילת הדרך מטעמים ביטחוניים, אולם ברור שהוא נועד להנציח מצב של אי שוויון, שסופו לא ברור.
אין דרך להתחמק מכך. עם כמה שניסה בית המשפט לעשות כן במהלך 53 השנים האחרונות, העדר השוויון מוביל לתוצאות הרסניות עבור הפלסטינים, ולתוצאות חוקתיות וחקיקתיות מופרכות וקשות עבורנו, כישראלים.
מדובר במצב בלתי נסבל משפטית, ולא פחות מכך מוסרית. בהיעדר ראיית הפלסטינים כשווים לנו, הכנסת והממשלה סברה שהכול מותר. בג"ץ הבהיר כי ערך השוויון הינו בסיס ראשון במעלה על מנת למנוע תוצאות אלה. עכשיו על הממשלה והכנסת להפנים זאת. עוד לא מאוחר.
הכותב הוא עורך דין, חבר בצוות המשפטי של "יש דין" שייצג בעתירה נגד חוק ההסדרה