סיפוח פרו פלסטיני: מהלך חד צדדי של ישראל עשוי לסייע לתושבי השטחים

ככל שמתקרב חודש יולי, העיסוק בשאלת הסיפוח של יהודה ושומרון לישראל צובר נפח. האמת היא שהמונח "סיפוח" הוא עמום למדי, אך עצם הדיון בנושא משפיע על ישראל בשלושה מעגלים - מול הפלסטינים, מול הזירה האזורית ומול המערכת הבינלאומית. זאת, ללא כל קשר להיבטים הפנים פוליטיים.

מבלי להיכנס לשאלת העיתוי, לישראל יש ארבע חלופות בכל הקשור לסיפוח: החלופה הראשונה היא לא לספח את יהודה ושומרון ולהותיר את המצב הקיים בעינו. משמעות הדבר היא שגם ללא תהליך מדיני, ישראל ממשיכה למקסם שלושה אינטרסים מרכזיים שלה ביהודה ושומרון: ביטחונית, היא תמשיך לסכל פיגועי טרור (גם בסיוע הרשות הפלסטינית שעשתה זאת בסוף השבוע האחרון); כלכלית, היא תתיר לפלסטינים לעבוד בישראל (ככל שפרנסתם תלויה בעבודה בתוך הקו הירוק, הם יתמקדו בתעסוקה ולא במחאה או אלימות); והתיישבותית, היא יכולה להרחיב את הבנייה בהתיישבות היהודית, מבלי שהמערכת הבינלאומית באמת מפריעה לה בכך.

שימור המצב הקיים מונע מהלך חד צדדי שהוא בבחינת שובר שוויון, שדורך את העולם הערבי והקהילה הבינלאומית לשקול מהלכים נגד ישראל.

החלופה השנייה היא להחיל את הריבונות על כלל היישובים הישראליים. זה אמנם מהלך חד צדדי, אך הוא אינו משנה מהותית את המצב הנוכחי. העולם הערבי יגנה, הקהילה הבינלאומית תסתייג, הפלסטינים יקיימו מחאות מצומצמות וייתכן גם טרור של בודדים לפרק זמן קצר, אך ככלל, המהלך הזה לא משנה את המציאות היומיומית שהפלסטינים והמתנחלים חווים מזה כעשור וחצי.

החלופה השלישית היא סיפוח בקעת הירדן (17% מהשטח) והחלופה הרביעית היא סיפוח של שטחי C, שהוגדרו בהסכמי אוסלו כאחריות ביטחונית ואזרחית מלאה של ישראל. שתי החלופות הללו משנות את המציאות ומחייבות היערכות ביטחונית, כלכלית, תשתיתית ולוגיסטית. זאת, לצד ההכרעה מדינית הנדרשת לגבי גורלם של הפלסטינים החיים באזורים אלה, בהנחה שהם לא יקבלו אזרחות ישראלית.

מעבר לכך, שתי החלופות הללו הן פועל יוצא של מהלכים חד צדדיים, שעלולים להוביל למחאות חריפות יותר מצד הפלסטינים. כדאי בהקשר זה לקחת עוד נתון משמעותי בחשבון: יש לא מעט פלסטינים שמייחלים לסיפוח ישראלי, מתוך הבנה שהוא מקרב את תרחיש המדינה האחת, הדו לאומית, מהים עד הנהר.

מימוש הסיפוח עשוי לשפר משמעותית את איכות חייהם, את סיכוייהם לקבל זכויות אזרחיות ולהוות בסיס לשאיפות לאומיות כשיהפכו לרוב דמוגרפי במדינה.

באשר לעולם הערבי, סל התגובות הוא רחב. ירדן, למשל, יכולה להשעות את הסכם השלום עם ישראל, מדינות המפרץ, שעמן נרקמו יחסים קרובים בעשור האחרון, עלולות להוריד את המסך הגלוי על שיתוף הפעולה עם ירושלים, למרות אינטרסים משותפים, וכך הלאה. הקהילה הבינלאומית, שכבר מפצירה בישראל להימנע ממהלכים חד צדדיים, עשויה להגיב בסנקציות משלה.

ואחרי כל אלה, ככל שהדבר נוגע לפלסטינים כדאי לזכור את הדבר הבא: אין מנהיג פלסטיני בנמצא, לא ברשות ולא בחמאס, שיסכים לתנאים שהציב דונלד טראמפ בדרך להקמת מדינה עצמאית בעוד ארבע שנים. אף פלסטיני לא יצהיר על נכונות לוותר על זכות השיבה, על נכונות לראות בירושלים כולה בירת ישראל ולקבל כתחליף את אבו דיס (הצעה מצרית ישנה, שכבר נדחתה על ידי אבו מאזן) ועל קבלת ריבונות על 70% משטחי יהודה, שומרון וחבל עזה.

בראיית אבו מאזן, הוא וחבריו כבר ויתרו בהסכם אוסלו על 78% משטחי פלסטין המנדטורית. ויתור טריטוריאלי נוסף שמכווץ את שטחי המדינה העתידית, ולא מכפיל אותה כפי שטוען טראמפ, הוא אינו אופציה של ממש.

בסופו של דבר, מהלך ישראלי חד צדדי ביהודה ושומרון - גם על רקע סירוב פלסטיני לחדש את המשא ומתן - הוא אופציה שיש לשקול בכובד ראש רק אחרי עבודת מטה מסודרת שהחלה, אם החלה, רק לאחר שנתניהו חזר מהטקס בבית הלבן ב-28 בינואר, כפי שהוא עצמו הצהיר. אם המהלך משפר את האינטרסים המדיניים והביטחוניים הרי שיש לבצעו ללא שיהוי, אך אם הוא מייצר יותר איומים מהזדמנויות, ראוי להמתין או להימנע ממנו.

הכותב הוא מרצה באוניברסיטת אריאל ומומחה לזירה הפלסטינית