בקרן הרחובות לינקולן ויהודה הלוי בתל אביב, ניצב מתחם שמור ומגודר - מפ"י, המרכז למיפוי ישראל, לפנים אגף המדידות. מפ"י משתייך למשרד העבודה והבינוי, שבראשו עומדת כיום השרה יפעת שאשא ביטון (כולנו/ליכוד). למפ"י זיקה הדוקה ליחידת המיפוי של צה"ל, שמפקדיה השתלבו בהנהלתו. מאגר התצלומים, המסמכים והתרשימים של מפ"י זמין, בתשלום סביר, לכל אזרח; אפשר גם להזמין תוצרים של טיסות סיור וגיחות לוויין. בתריסר שקלים, כפליים אם מנוילנת, ניתן לקנות במפ"י גם את מגילת העצמאות.
נציג מפ"י בגדה המערבית הוא קצין המטה למדידות במנהל האזרחי, חוסאם חיר. כל מה שיש למפ"י על שטחי מדינת ישראל וגבולותיה - ולפחות עד למלחמת ששת הימים היה אחד מאנשיה "קצין גבולות" - נמצא אצל קמ"ט מדידות איו"ש בהקשר הממוקד שלו. היכן יושבים כל כפר פלסטיני והתנחלות ישראלית, למי שייך כל דונם, איך לתחם את שטחי C המתוכננים מקדמת אוסלו להסתפח לישראל, B הביטחוניים, A של הרשות הפלסטינית. יש מחלוקות מקומיות לרוב, בגלל קושאן וטאבו ושטרי-מכר, אבל המיפוי בכללו קיים ונשלף בלחיצת מקש. ודאי שלראש ממשלת ישראל אין קושי להשיג אותו. הוא הרי המפאי הראשי, מפאיניק.
עוד בנושא:
ולכן טענתו של בנימין נתניהו שהסיפוח, לפי בשורת דונלד טראמפ, מתמהמה עד לאחר הבחירות לכנסת בגלל עומס במיפוי, היא אמתלה שקופה הנכפלת בהודאה במחדל. המיפוי המבוקש כבר נעשה ומתעדכן ללא הרף - הוא במחשב. אלא שהוא חד-צדדי, ונחוצה לו הלימה עם החומרים של סוכנות המודיעין הגיאו-מרחבי בפנטגון (NGA), בהשגחת הממשל, כי הבעיה מדינית ולא מקצועית.
אם כך, ריקנית היא גאוותו של נתניהו על שבשלוש שנות כהונתו של טראמפ היה שותף להתוויית תכניתו. לשיטתו של נתניהו, היה עליו להזין את טראמפ בנתוני המיפוי לפני חשיפת התוכנית, לא לאחריה; לעצב אותה מראש. אם זה לא נעשה, סיפור התיאום העתידי בין המפות האמריקניות והישראליות הוא רק תירוץ פוליטי למחדל ביצוע של מי שכוחו רב לו בדיבורים.
התעלמות וזלזול מוחלט
כשנתניהו מתנכר לצה"ל במיפוי הסיפוח, הוא לא רק כורת את התורן המרכזי של עבודת המטה הממשלתית בטיפול בשטחים ובעתידם - הוא גם ממדר בכך את שר הביטחון נפתלי בנט, שבהלעגה פומבית על מינויו לא הצליח להצחיק את קהל הליכוד. ייתכן גם שבדיוק מאותה סיבה נמנע נתניהו מלשתף את צה"ל בתשומות לתכנית טראמפ כל עוד שר הביטחון היה אביגדור ליברמן. אבל בין ליברמן לבנט הייתה שנה של נתניהו. הצבא סר אז למרותו. מדוע, אם נתניהו אכן טרח לעשות בזמן ולא רק לדבר בדיעבד, הוסתרו הפרטים החיוניים מהרמטכ"ל, מאלוף פיקוד המרכז, מראשיהם של אגפי התכנון, המודיעין, המבצעים וממתאם הפעולות בשטחים - מפקדו הנוסף, בערוץ המנהל האזרחי, של קמ"ט המדידות חוסאם חיר?
השערורייה אינה מתמצה בהתעלמות מדרג המומחים. היא חובקת גם הזלזול המוחלט בדרג הפוליטי. התופעה מדהימה הן כשלעצמה והן בנכונותם של חברי הממשלה לספוג כל השפלה ולפגוע בסדר הממלכתי התקין. ככל שמצבו הפלילי של נתניהו הוחמר והוא גלש במדרון המשפטי, נסקה על פניו עוצמתו בתוך הליכוד והממשלה. שלטונו הפך למופע יחיד. המבנה הקבינטי של הממשל רוסק בידיו.
מהשבוע הראשון של הממשלה הזמנית, מרגע שנקבע שהמחזיקים בתיקים לא יהיו מנהלים (כי קדמה לממשלה מנהלת העם), נגידים, מורשים או נאמנים, אלא - כהצעת בכור שטרית מהמשטרה - שרים, נדרש ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון לאשרר את החלטותיו בוועדת חמישה, שבתוכה הייתה מפלגתו במיעוט של שניים, הוא ושר האוצר אליעזר קפלן, לעומת שלושת נציגי השותפות. הכרעות גדולות הובאו לממשלה כולה, שלא הייתה גדולה בהרבה מוועדת השרים לביטחון ("קבינט") כיום. בן גוריון לא העז לצאת למבצע קדש, ולוי אשכול נרתע מפתיחה במלחמת ששת הימים, בלי תמיכת שרים נוספים.
מנחם בגין השיק את החיזור החשאי אחר אנואר סאדאת יחד עם שר החוץ משה דיין ויצא לקמפ דייוויד עם דיין ושר הביטחון עזר ויצמן, בנוסף למומחים (שהמשיכו מתכונת בין-אירגונית, בהשתתפות צה"ל ומשרדי ראש הממשלה, הביטחון, החוץ והמשפטים) מתקופת הסכמי הביניים בממשלת יצחק רבין. בתהליך אוסלו רבין אמנם ניווט וגם הטיס, אך שמר על אגפו בעזרת שר החוץ שמעון פרס. נתניהו, קשה כיום לעכל, לא זז לוועידת וואי ובתוכה בלי שלושה שרים - איציק מרדכי מהביטחון, אריק שרון מהחוץ ונתן שרנסקי מהגולאג. גם אהוד ברק הצטייד בשרים בבואו לקמפ דייוויד. אהוד אולמרט ואף נתניהו השני נעזרו בציפי לבני. רק נתניהו המאוחר, הנוכחי, מנכס לעצמו בלעדיות, עם חריגון זעיר, שר התיירות - ברור, הרי צפויה הסתערות תיירים בעקבות הסיפוח - יריב לוין.
לנחשים שלום
לאחר שחדוות הסיפוח המיידי התפוגגה בנפיחה, במצוות טראמפ, ניסה נתניהו לשווק למאוכזבים את הסחורה המשומשת, הפגומה, כחדשה. כך נהגו חלקלקי לשון, ברלנדים של המאות הקודמות, למכור לפתאים מסכנים בירידים כפריים שמן-נחשים לריפוי כל מכאוב; לנחשים שלום. עכשיו מסביר נתניהו שהסיפוח מובטח לחלוטין, בשתי חתימות, שלו - אם רק ייבחר, וזאת אחריותו הגורלית של הציבור (ואחר כך של בית המשפט) - ושל טראמפ, שאין מוצק ממנו בקיום דיברתו. לעומת זאת, הוא מתנדב לסייע לאבו מאזן בהתנערותו מטראמפ, לפלסטינים הוצבו תנאי כניסה בלתי-אפשריים למשא ומתן שבסופו יקבלו גם הם תמורה; ואם יעמדו באותם תנאים, ממתינים להם בסוף הדרך תנאי יציאה עוד פחות אפשריים, כך שאין באמת סכנה לעסקה שטראמפ יוכל להציגה כשוויונית והוגנת.
באופן זה, במחיר מבוכה לטראמפ - בתקווה שהוא עסוק מדי בציוצים ולא יטרח לקרוא תרגום תעמולת בחירות, מנסה נתניהו להשכיח את הסכמתו להקמת מדינה פלסטינית. זאת כבר עובדה מוגמרת, שאינה עוד בשליטתו: אם הפלסטינים יעמדו בתכתיב, נתניהו מחויב לתמוך בהקמת פלסטין. לא שזאת הפעם הראשונה. בקווי היסוד של ממשלת שרון, לאחר שהנשיא בוש הודיע על תמיכה מותנית בהקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל, חתם גם שר האוצר נתניהו על הקמת מדינה פלסטינית מוגבלת. טראמפ רק העתיק מבוש ונתניהו 2020 - מנתניהו (ושרון) 2003.
נתניהו חרג מסמכותו המדינית - סמכות מוסרית לא הייתה לו - בהודעתו כי ימסור לפלסטין אזורים בשטח מדינת ישראל, שניים בנגב ואחד בשרון/שומרון. הוא אינו הבעלים של חולות חלוצה והמשולש. לכל היותר, הוא יכול לתת בית בקיסריה ודירה ברחוב עזה 35 בירושלים. ויתורו על חלקי מולדת, במסווה של זכייה בחלקי מולדת אחרים, של המתנחלים, וכדי לא להיות לקמ"ט הנדידות שלהם בחזרה אל ממערב לקו, הופך אותו לראשון ראשי הממשלה המוכן לפגוע בהישגי מלחמת 1948-49.
בן גוריון נסוג מסיני ומעזה ב-1956; המערכה הייתה מלכתחילה פשיטה בלבד, אך תיאבון פתאומי שהגיע עם האכילה עשה את הכיבוש הארעי למלכות ישראל השלישית, ל-15 שבועות. בגין, בעזרת שרון, נסוג מסיני לאחר 15 שנות כיבוש. שרון, בעזרת נתניהו, יצא מעזה. בין לבין, הייתה גם נסיגה צבאית בגולן - ברמה, לא מהרמה - כתוצאת מלחמת יום הכיפורים והוחזרה לירדן הריבונות להלכה, אך לא למעשה, על מובלעות נהריים וצופר שמחוץ לארץ ישראל של תקופת הבריטים. אחרי רבע מאה התגרה נתניהו בעמאן, גרם לאי-חידוש ההחכרה והפך את ההלכה למעשה.
רגע גורלי
גבולות חשובים ולכן גם המיפוי חשוב. חיוני לדעת על מה, בדיוק, מדברים; מה נותנים, מה מקבלים, מי (הצדדים, האו"ם; בעפרון דק או עבה) מסמן את המפה. השטחים המפורזים בקווי שביתת הנשק עם מצרים (באותם חולות חלוצה) וסוריה, עוררו סכסוכי גבול לרוב. גם הגבול שבמחלוקת סוריה-לבנון, באזור חוות שבעא, מקרין מתיחות על ישראל. לפעמים (טאבה), ויכוח הוא רק עניין כספי, או מפעל לייצור סחבת שתכליתה לחמוק מפתרון יסודי יותר. בנסיגה מלבנון גבר ההכשר המדיני הרצוי בקו הכחול על התועלת הטופוגרפית. בצדק: צה"ל, בדחפוריו ומכשוליו וגדרותיו, הוכיח בשני העשורים האחרונים שטופוגרפיה ניתנת לשינוי ואינה חייבת להוות עילת מלחמת פלישה או כיבוש הגורר מלחמת התשה.
הנשיא הארי טרומן הדהים את ישראל - היא הפצירה וקיוותה, אך לא היה לה מושג שהחליט - בהודיעו על הכרה בה, דה-פקטו, 11 דקות לאחר שבן גוריון הכריז על הקמת המדינה (ופחות משישה חודשים לפני הבחירות לנשיאות, כשנזקק נואשות לעזרת יהודי ניו יורק). עוד הבשורה מתעכלת, ופקיד משרד החוץ האמריקני לוי הנדרסון, צונן כעמיתיו והשר שלהם ג'ורג' מרשל בהתנגדותו, מטלפן לציר ישראל אליהו אפשטיין, לימים אילת: נא לציין את גבולות המדינה שזה עתה הכיר בה הנשיא. אילת, ללא שהות לקבלת הנחיות מתל אביב, הבהיר שמדובר בגבולות תכנית החלוקה מנובמבר 1947, עם פתח לשינויים לפי הנסיבות.
בן גוריון ושר החוץ משה שרת שיבחו את אילת על תושייתו, אך באותה שעה, במקביל לפלישת צבאות ערב, הייתה זו עדיין ישראל הקטנטונת של תכנית החלוקה, לפני הכיבושים (או השחרורים) והגירושים והבריחות, מדינה דו-לאומית עם כמיליון תושבים ביחס פנימי של ארבעה ערבים לעומת חמישה יהודים. ואשר לדה פקטו, ההכרה בעצם הייתה בממשלה הזמנית של ישראל, ביכולתה של המדינה החדשה לבסס שלטון בפועל בשטח. זה תקדים הישים גם לפלסטין: שלטון מיידי בשטחים המוחזקים עכשיו בידי המדינה שבדרך, גבולות מדויקים והכרה דה-יורה בהמשך.
אלה נושאים כה כבדים, שמופקר מצד שרי הממשלה להסגירם בידי מפאי אחד, ומה עוד אדם הכורע תחת שלושה כתבי אישום ורץ במקום, נטול כל עכבות, אל הבחירות האחרונות בחייו, למעט אם ישונה החוק הגוזר שבע שנות צינון על פוליטיקאי המורשע ומרצה עונש חמור. 70 שנה ויותר אוספת מדינה נתונים, מפטמת את המחשבים והכספות במפות, וברגע גורלי לעתידה היא מרשה לנאשם שמניעיו מפוקפקים לחייב אותה ללא השגחת הדרג הנבחר שמעליו - לראש ממשלה אין מעמד עליון, הוא נדרש לאישור הממשלה והכנסת - וללא מסד מקצועי. השערורייה שבאופן הטיפול בתוכנית טראמפ, לפני ואחרי, מתחרה לפיכך בתוכן הבעייתי שלה.