כולם אומרים שפחד הוא חולשה. אני חושבת שזו הזדמנות

אני לי גיא-רון ואני רוצה שיתייחסו אלי באהבה ובכבוד. בת 25. גרה בתל אביב. יש לי שני הורים מדהימים ואחיות שלפעמים מציקות, כמו לכולם. אבל, יש עוד משהו חשוב וגדול שמאפיין אותי - אני אוטיסטית, שלא יכולה לדבר אבל יש לה מה להגיד. יותר מהכול אני רוצה שישמעו אותי, שיתייחסו אלי ושיבינו אותי. לא כי אני אוטיסטית, אלא כי אני חכמה, רהוטה ומצחיקה. כי יש לי מה לומר וכי אני מאמינה שכדאי לכם להקשיב. אני רוצה לדבר מבעד לאילמות. לפעמים אני גם צועקת מבעד לאילמות. חזק. שישמעו.

השבוע אני מבקשת להתמקד שוב ברגש משמעותי מאוד בחיינו, ובתחושה דומיננטית אצל חלק לא מבוטל מאיתנו - בפחד. גם הפחד, כמו תחושת החופש, הוא סובייקטיבי. כל אחד והפחד שלו. אני רוצה לעסוק בו מנקודת המבט שלי.

התחושה החזקה ביותר של הפחד אצלי היא הפחד מלהיות שונה. החשש שיביטו בי, ישפטו אותי ויתייחסו אליי באופן שונה מאחרים. אני דווקא לא מדברת רק על האוטיזם. שונה גם כמעט בכל שאר הדברים. למשל, תמיד חששתי מדימוי הגוף שלי, מהמראה החיצוני, שלדעתי הוא ראשוני וחשוב מאוד ביצירת קשר עם אנשים. אני לא חוששת מההיכרות איתם לעומק, אלא רק מחציית הקו הראשוני הזה של דימוי הגוף. אצלי זה לא רק איך אני נראית, אלא גם איך אני מתנהגת, האם התנועות שלי מוזרות, האם אני מישירה מבט. דברים כאלה.

יש לי פחד, שאני לא גאה בו בכלל, שלא להיתפס לא טוב על ידי החברה. לפעמים, הפחד הזה מנהל אותי ולא עוזב. אני בטוחה שגם לכם יש את הפחד הזה מול החברה, זו הקרובה שמסביבכם וגם החברה כמושג, כמכלול. הרבה אנשים לא יודו. יש להם פחד לחשוף את הפחד, להראות לאחרים שהם מפחדים. החברה מצפה שלא נחשוף את הפחדים שלנו, ואפילו להיפך - שנראה שאין לנו פחד. שנהיה כמה שיותר קרובים לאידיאל השלמות החברתי, שגם הוא משתנה ממקום למקום ומתקופה לתקופה.

אדם שאינו מראה פחד נחשב אמיץ ומושלם. לדעתי, מי שמציג את הפחד כחולשה הוא חלש בעצמו. ההצגה הזו מעידה בעצמה על חוסר ידע ועל ילדותיות. היא מתאפיינת בעיניי בחוסר בגרות ובטעות מחשבתית לגבי התגובות של החברה לחשיפה. בסופו של דבר, מי שחושף פחדים ומתמודד איתם, לעיתים קרובות בגלוי, הוא החזק והוא המוערך. גם בעיני עצמו וגם בעיני החברה.

אני חושבת שהפחד הוא מושג מבלבל. אני לא בטוחה שיש יותר מדי מה ואיך להגדיר אותו, כמו שצריך להתייחס לאופן ההתמודדות איתו. אותי הוא לפעמים מנהל, ואז אני לא יכולה לחשוב באופן חופשי כמו תמיד, אולי אפילו הופכת ללא נחמדה. הפחד מוציא מאתנו צדדים עמוקים ואולי פחות יפים, צדדים שלא הכרנו שקיימים בנו. פעם פחדתי מהחלק הלא מודע שלי, אבל כיום אני מעל זה. לפעמים הפחד עדיין עולה, אבל בסך הכול התבגרתי, החכמתי ולמדתי להכיר את המקום השלו שבי, מה שעוזר לי להשתלט על התחושה ולהתמודד איתה בצורה מפוכחת יותר.

אני רוצה להזמין גם אתכם למצוא את המקום השלו, בין אם הוא פיזי או רק במחשבה. שלווה שמובילה אתכם למקום בלי פחד ובלי שיפוטיות של החברה. התרומה שלה לחיים שלכם תהיה עצומה. מילה של לי.