הטבע פרח כל כך, וזה נהדר: אפשר להסתכל גם על הטוב שהביאה התקופה

אני לי גיא-רון ואני רוצה שיתייחסו אלי באהבה ובכבוד. בת 25. גרה בתל אביב. יש לי שני הורים מדהימים ואחיות שלפעמים מציקות, כמו לכולם. אבל, יש עוד משהו חשוב וגדול שמאפיין אותי - אני אוטיסטית, שלא יכולה לדבר אבל יש לה מה להגיד. יותר מהכול אני רוצה שישמעו אותי, שיתייחסו אלי ושיבינו אותי. לא כי אני אוטיסטית, אלא כי אני חכמה, רהוטה ומצחיקה. כי יש לי מה לומר וכי אני מאמינה שכדאי לכם להקשיב. אני רוצה לדבר מבעד לאילמות. לפעמים אני גם צועקת מבעד לאילמות. חזק. שישמעו.

אני רוצה לשתף אתכם בכמה מחשבות חדשות ונוספות שלי על הקורונה והשפעתה, עלינו ועל הסביבה, בהווה ובעתיד. אני מנסה לאחרונה למצוא זווית ראייה חדשה לגביה, חושבת שכדאי שנחשוב גם על כל הדברים הטובים שיצאו ממנה, שנובעים ממנה. על כל הטוב, ולא רק על הרע.

אני מאמינה שהחזרה לשגרה החדשה דווקא יכולה ליצור תהליך חיובי. כזה שיאפשר לנו ללמוד ממה שחווינו בחודשים האחרונים. שגרה חדשה שלנו, ואולי של כל האנושות. שגרה נעימה יותר מבעבר - מתחשבת וסובלנית.

אני מתרגשת לחזור ללימודים ולעבודה. אני בטוחה שגם כולכם מרגישים כך. לדעתי, העבודה היא חלק ממש משמעותי בחיים וטוב לנו לשוב אליה. אני מאוד שמחה לחזור לשגרה של להיות, ואפילו סתם לעבוד, מחוץ לבית. הנסיעה באוטובוס או הדרך ברגל מאוד חסרים לי. אני מתכוונת לאמץ לי מנהג חדש יום-יומי של הליכה ברגל, הלוך וחזור. אני מאמינה שהשהות והתנועה בחוץ תורמת לנו המון, ושהצלחנו להבין זאת בזמן הבידוד.

הטבע פרח כל כך בזמן הקורונה וזה נהדר. גם בעלי החיים בילו יותר זמן בחוץ, העזו לצאת ממקום מחבואם ולהיות קרובים יותר אלינו בתקופה שהיינו סגורים בבתים. האוויר שלנו קצת התנקה. השמים צלולים יותר. הכול נהיה רגוע. אני חושבת שלאנושות יש הרבה השפעה על הטבע, אבל לא פחות מזה יש לטבע השפעה עלינו.

אני מקווה שנצליח לשמור על האיזון הקל שהצלחנו לייצר בעקבות הקורונה גם בינינו. נראה כאילו יש בעקבות התקופה הזו יותר איזון, סובלנות והתחשבות בין האנשים. אנחנו יותר סבלניים לאחר, רגישים למעשים שלנו ולהשפעה שלהם על אחרים. הייתי רוצה לשמור על ההתייחסות הזו, על התחושה החשובה והחיובית שנוצרה בי בעקבות הקורונה. היחס למשפחה, לחברים וגם לאנשים פחות קרובים. יש לנו עוד כל כך הרבה ללמוד, אבל ההתחלה המחודשת הזו טובה לנו. עדיף קצת ולאט מאשר כלום.

בתחילת תקופת הקורונה ובמהלכה אנשים שונים הציגו, ועדיין מציגים, את דעתם לגבי איך יראה היום שאחרי. לאן לדעתם רצוי שהאנושות תתקדם. דויד גרוסמן דיבר על זה שהמגיפה היא "אירוע מכונן", שלאחריה "יתנסחו אפשרויות חדשות ומפתיעות" ואנשים יחליטו לשנות את חייהם ואת עולמם. אני מסכימה שזו הזדמנות אישית וגם כללית לעולם להיות מקום רגוע יותר וסבלני יותר. יש בהחלט דברים שישתנו ויתחדשו - מניחה שנלמד להעריך יותר ערכים חשובים, בוודאי נעריך יותר את המשפחה. אולי יהיו גם תחומים שלא נרצה להמשיך לפתח, או שנעדיף להפסיק לעסוק בהם. ייתכן אפילו שנפתח גישה קצת שונה לעבודה, לכסף או לחומרנות מסוג אחר. אולי זו אשליה, אבל אני משוכנעת שנשמור יותר על הרוגע ועל השקט הפנימי שלנו. אני לפחות אנסה. מילה של לי.