במהלך השבעה שישבו על אביהם, דוד רובין, החלו שני בניו, שאול וגיל, לחבר פיסות סיפורים למסכת חייו העשירה. עוד ועוד מנחמים שהגיעו לביתם שיתפו אותם בפרטי מידע, שחלקם איששו את מה שקודם לכן יכלו רק לנחש או לדמיין. הבנים ידעו כי במהלך 46 שנות עבודתו ב"צים" אביהם, שמת לפני כשבועיים, גויס מדי פעם למשימות מטעם "המוסד" - אלא שהוא כמעט ולא דיבר על כך מעולם.
משפחתו הכירה את אופיו של רובין ורצונו לשמור חלק ממסלול חייו לעצמו, ובעיקר בנוגע לשנות נעוריו. הוא נולד באוגוסט 1930 בכפר סומוטור שבסלובקיה, בן הזקונים מתוך ארבעת ילדי המשפחה. אמו מתה כשהיה בן שנתיים בלבד, והוא גודל בידי סבתו - בתו של רבי הלל ליכטנשטיין, מגדולי הפוסקים בהונגריה, שכונה "הרב מקולומאיה". הם חיו ברווחה וביתם היה מוקף בגן של שני דונם ובו עצי פרי. ב-1938 סופח חבל הארץ בו התגוררו להונגריה.
לכתבות נוספות במדור "שיר לכת"
משפחתו של רובין ניהלה אורח חיים חרדי אדוק, והוא התחנך ב"חדר". עם זאת, בנו גיל אמר שאחרי שאביו איבד כמעט את כל משפחתו בשואה, הוא עזב את עולם הדת. "הוא אמר שאם איש טוב וישר כמו אביו, נרצח, הוא לא יכול להאמין עוד באלוהים", סיפר.
הנאצים הגיעו לאותו הכפר אחרי ליל הסדר, בתחילת אפריל 1944. דוד זכר איך שוטר הכפר עבר עם החיילים הנאצים בין בתי היהודים, והסגיר אותם לידיהם. "אמרו לנו לארוז מזוודה ולהיות מוכנים ליציאה", סיפר. בנקודת הריכוז בכפר שאל אותו אחד האנשים לגילו, וכשענה לו שהוא בן 13.5 יעץ לו אותו אדם: "תגיד שאתה בן 15, אחרת תעלה לשמים". למקום הובאו עגלות, ועל כל עגלה עלו שתי משפחות שגורשו לגטו שהקימו הגרמנים בעיירה שאטוראליאויהיי - בעברית היא נקראת בקיצור אוהלי - בה הייתה קהילה יהודית גדולה. בחודש מאי החלו המשלוחים מהגטו למחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו - ארבעה בסך הכל.
דוד הגיע לאושוויץ עם אביו, אחיו ואחותו. "הוא זכר את מנגלה עומד וממיין את האנשים", סיפר הבן, גיל. לפני שהגיעו ייעץ לו מישהו לעמוד זקוף כדי שייראה גדול מגילו, והוא דחף אבנים שטוחות לתוך הנעליים והזדקף. הוא ואחותו נשלחו לעבודה, אחיו ואביו נשלחו לצד השני. יותר הוא לא ראה אותם". על זרועו הוטבע המספר 6702-A, ואחרי כחודש הוא נשלח למחנה הריכוז יאבוז'נו, אחד ממחנות הלווין של אושוויץ, אחרי שהציג עצמו כמתקן מכונות עדינות. אחרי חצי שנה, בינואר 1945, הועבר למחנה ריכוז נוסף, בלכהמר, שלקראת סוף אותו חודש שוחרר, אחרי שרבים מהאסירים הוצאו ממנו בצעדות מוות.
מהקסטל ועד איראן
אחרי המלחמה עבר רובין לבית יתומים בבלגיה. הוא היה לבד בעולם וחלם להגיע לארץ ישראל ולהתחיל בחיים חדשים. ב-1947 עלה על אוניית מעפילים, אבל בטרם היא הגיעה לחוף השתלטו עליה הבריטים באלימות, בין היתר באמצעות השלכת רימוני גז, וגירשו את המעפילים למחנה מעצר בקפריסין. במחנה, על לוח מודעות, נתלו רשימות של ניצולי שואה שמחפשים את קרוביהם. אז נודע לו שאחותו לא נרצחה כפי שחשב - והיא חיה ומתגוררת בארץ ישראל.
כעבור מספר חודשים נכלל בקבוצת עולים שהורשו על ידי הבריטים להיכנס לארץ ישראל, וזמן קצר לאחר מכן התגייס לפלמ"ח. למרות העברית הדלה שבפיו הוא התעקש להגיע לפלוגה הימית (הפלי"ם) והצטרף לאימוניה בשדות ים. אולם, עם סיום ההכשרה הוחלט לצרפו לגדוד הרביעי של חטיבת "הראל" הפלמ"ח - גדוד "הפורצים". בנו אמר כי הוא העריץ את דוד "דדו" אלעזר ששימש בגדוד זה כמפקד מחלקה ובהמשך מפקד פלוגה ומפקד הגדוד.
הגדוד בו לחם רובין נלחם בשורה של קרבות הרי גורל לעתידה של ירושלים: כיבוש קולוניה, הקסטל, גבעת הרדאר, נבי-סמואל, בית-איכסא, בית-מחסיר, קטמון, הר-ציון. "הוא סיפר לנו שאלו היו ימים קשים מאוד", אמר בנו גיל. "הוא סיפר שכל ערב, בסוף הקרבות, הם היו חופרים קברים בקרית ענבים וקוברים בהם את חבריהם שנהרגו. לאבא היה מזל גדול והוא ניצל מכל הקרבות". עם תום הקרבות והקמת צה"ל עבר רובין לשרת בחיל הים עד שחרורו משירות צבאי.
לאחר שהשתחרר התקבל לעבודה כימאי בחברת הספנות "צים", ועשה זאת במשך כעשור. אחרי שנולדו שני בניו, ביקשה ממנו אשתו יעל כי יישאר על החוף ויהיה יותר זמן עם משפחתו - והוא נעתר לבקשתה. עם הזמן הגיע לתפקיד סגן מנהל משרד הנמל. עם זאת, מדי זמן מה היה בכל זאת יוצא להפלגות. לימים המשפחה הבינה כי בחלק מאותן הפלגות לחו"ל הוא יצא למשימות מטעם המוסד, שאת אופיין הם לא יודעים במדויק. "הוא ביקש שלא נשאל אותו שאלות כי שלא יצטרך לשקר לנו", אמר גיל. הם קיבלו רק רמזים שונים, כמו ברכת שנה טובה שקיבל מבכיר המוסד, מייק הררי.
עם זאת, בנו של רובין אומר כי אביו לא היה אדם שחיפש הרפתקאות. ברם, הרפתקה כזאת מצאה אותו כשהיה בשליחות מטעם "צים" באיראן. חברת הספנות הישראלית הוביל נפט מאיראן לישראל וגם שינעה סחורות במכולות בין שתי המדינות. רובין היה כשנה באיראן, ומדי חודש-חודשיים ביקר בישראל. את עבודתו שם קטעה המהפכה האיראנית, ובתחילת 1979 הוא נמלט משם ברגע האחרון ממש: נהג מקומי שעבד עבור "צים" הסיע אותו אל החוף בטנדר כשהוא שוכב על רצפת הרכב ומכוסה ברזנט. בסוף הנסיעה הוא עלה על סירה שהובילה אותו לאוניה האחרונה שיצאה מנמל של אחד האיים מול חופי איראן.
משפחתו של רובין מילאה אותו שמחה. הוא נהג לבלות זמן רב עם ארבעת נכדיו, ולצד בילויים משותפים, כמו צעדות ברחבי הארץ, הוא דאג לקחת מדי פעם כל נכד בנפרד ל"יום כיף" של טיולים ובילויים. בנו גיל מתאר את אביו כ"אדם צנוע עד כדי סגפנות בכל מה שנוגע לחייו האישיים, בעוד שלנכדים נתן מה כל שביקשו ממנו. הם מילאו אותו אושר". יחס חם הוא גילה כלפי החתולים שהתגוררו בשכונת בת גלים בחיפה, בה התגורר. רובין נהג להאכיל אותם בקביעות - וכשחלה והתקשה בכך הוא דאג לקנות שק אוכל, וביקש מהמטפל שלו שיאכיל עבורו את החתולים שלהם דאג.
השירות בפלמ"ח והשנים המרובות בישראל הפכו אותו להיות "צבר", ואילו את קורותיו בשנות מלחמת העולם השנייה הוא קבר עמוק, ולא דיבר על כך כמעט. "הוא היה אדם שמח ומלא הומור שנהג להצחיק אותנו בבדיחות", סיפר בנו. בשנת 2001 נעתר לבקשת בניו, ונסע איתם לטיול בסלובקיה וביקר איתם בבית בו נולד וגדל.
לעומת זאת, התקופה בה שרת בפלמ"ח הייתה משמעותית עבורו, והוא הקפיד להשתתף בכנסים שנערכו מדי פעם. רצח יצחק רבין הכאיב לו מאד. "זה גרם לו לעצב עמוק, הוא לא היה מסוגל להאמין שקרה דבר כזה, אבל הוא לא בכה. עבורו בכי היה חולשה והוא הקפיד להפגין כלפי חוץ שהוא חזק כמו ברזל", סיפר בנו. לפני שבועיים הוא הובא למנוחות בבית העלמין שדה יהושע שבחיפה.