סופיה גולובינסקאיה זכרובנה גויסה ליחידה צבאית של כיבוי אש, בזמן המצור הכבד שהטיל צבא גרמניה הנאצית על לנינגרד במלחמת העולם השנייה, ושירתה בה במשך למעלה משנה, עד להסרת המצור בינואר 1944. לאחר הסרת המצור, שהביא למותם של כ-750 אלף חיילים ואזרחים רוסים, הוכשרה סופיה לעסוק במלאכה המסוכנת לסילוק פצצות. למרות שהייתה כבר בת 40, היא גויסה ליחידת סילוק פצצות בחיל ההנדסה הקרבית ועסקה באיתור ונטרול מוקשים.
המוקשים הונחו בזמן המצור במבנים אסטרטגיים בעיר במטרה לפוצץ אותם ביום פקודה שבו הגרמנים יפרצו לעיר. במהלך השירות ביחידה זו סופיה נטרלה 750 מוקשים, ועל פועלה זכתה בצל"ש ובחמש מדליות. סופיה הלכה לעולמה בשנת 2005 והיא בת 96.
סיפור הגבורה שלה תועד לאחרונה, ויחד עם תמונותיה מתקופת השירות בצבא האדום, הועבר בחודשים האחרונים לארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי שנמצא בספריה הלאומית. מדובר בפרויקט מיוחד שהחל בשנה האחרונה, ובמסגרתו מתועדים ונשמרים סיפורים ותמונות של לוחמים יהודים ששירתו בצבא האדום בזמן מלחמת העולם השנייה.
עוד בוואלה!
זהו פרויקט משותף של הארכיון לתולדות העם היהודי ושל ארגון "אווה" בסנט פטרסבורג, שמפעיל מרכז קהילתי בעיר ובו גם מרכז יום לקשיש. לצורך כך הקים הארכיון אתר ייעודי בשפה הרוסית, שבאמצעותו נאספים אלבומי משפחה ישנים ותיעוד משלים, שכולל עדויות של לוחמי העבר או של בני משפחותיהם. עשרות עדויות כבר נאספו והן מצטרפות לפסיפס העצום שמרכיב את סיפורה של העיר שעמדה במצור הקשה, דרך סיפורים אישיים של בני הקהילה היהודית בעיר.
"אבא חזר באוגוסט 44', עם פנקס נכה בכיסו, עם יד ימין פצועה ורסיסי מוקשים בגופו. ובנובמבר, שוב חגגנו את יום הולדתי. הייתי בת תשע", תרמה סופיה יעקובלבנה פלדמן את עדותה מאותם ימים. "על השולחן היה אוכל די בסדר מחבילות אמריקניות, והיה הרבה לחם ומשקאות חריפים, ואפילו קוביות סוכר לתה. העלינו זיכרונות על הימים הנוראים של המצור ועל זוועות המלחמה, ועל כל אלו שלעולם לא נראה עוד", סיפרה.
"אנחנו לא שרנו שירים באותו ערב", המשיכה יעקובלבנה פלדמן בזכרונותיה. "אבא לא יכול היה לשיר - לא היה לו יותר קול. הוא פשוט אמר: 'אתם יודעים, אנחנו בכל זאת בני מזל. שרדנו'. סבתא נפטרה בתחילת 1945, מוסייה התחתנה באותה שנה". לדבריה, כל שנה ביום הניצחון אנשים מביאים פרחים לאנדרטאות המוקדשות למצור על לנינגרד. "אני גם מביאה פרחים לאנדרטה שבשדרת נבסקי - זו חזית הבית, שם נמצא הכיתוב המוכר לי מילדותי: 'אזרחים, בעת ההפגזה - הצד הזה של הרחוב מסוכן ביותר'", הוסיפה.
במלחמת העולם השנייה לחמו בשורות הצבא האדום כחצי מיליון יהודים. כ-120 אלף מהם נהרגו בקרב וכ-80 אלף שבויי מלחמה יהודים נרצחו בידי הגרמנים. יותר מ-160 אלף לוחמים יהודים בכל דרגי הפיקוד זכו באותות הצטיינות ולמעלה מ-150 איש זכו באות ההצטיינות "גיבור ברית המועצות" - אות הכבוד הגבוה ביותר שניתן בצבא האדום. עם זאת, רק עם בוא גלי העלייה ממדינות חבר העמים לפני כ-30 שנה, בישראל החלו לזכות לוחמים אלו להכרה ולכבוד, כשבמוקד עומדים מצעדי הווטרנים - הלא הם הלוחמים הוותיקים מהצבא האדום, כשהם לובשים מדים או חליפות ועטורים במדליות צבאיות. מדובר בניסיון לשמר מסורת שהביאו מארץ מולדתם.
ה-9 במאי, יום הניצחון ב"מלחמת המולדת הגדולה על גרמניה הנאצית", היווה את החג הלאומי המרכזי בברית המועצות בתקופה הסובייטית, וכך הוא נשמר גם כיום ברוסיה ובמדינות נוספות. בישראל רק חברי המפלגה הקומוניסטית ציינו את התאריך במשך שנים, והיום הזה לא זכה להכרה רחבה. עם בואם של עולי חבר העמים לישראל, החלו גם כאן לציין את החג בתהלוכות ובאירועים שונים.
"פועלם של היהודים הרבים שנטלו חלק במלחמה נשכח"
לדברי ד"ר יוחאי בן-גדליה, מנהל הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי בספריה הלאומית, "יהודים רבים נטלו חלק במאמץ המלחמתי נגד גרמניה ובנות בריתה בזמן מלחמת העולם השנייה, וכרבע מיליון מהם שילמו על כך בחייהם". הוא הוסיף כי "סיפורם לא תמיד סופר, בשל הדומיננטיות של השואה בזיכרון היהודי על המלחמה. גם באתוס 'הגבורה' הודגש חלקם של לוחמי הגטאות והפרטיזנים היהודים, ופועלם של היהודים הרבים שנטלו חלק במלחמה נשכח".
בן-גדליה ציין כי ביום יום הארכיון עוסק בעיקר בארכיונים של קהילות וארגונים, ואילו בפרויקט עם ארגון "אווה", מדובר בתיעוד של סיפורים אישיים שמאירים באור אחר את אותה תקופה של היהודים שחיו בסנט פטרסבורג (אז לנינגרד). לדבריו, "במבצע איסוף התמונות והעדויות מגיעים הרבה פעמים לאלבומים שנשמרו בידי קרובי משפחות הלוחמים, חלקם נהרגו במלחמה, חלקם הלכו לעולמם עם השנים. לעתים רבות אלבומים ותמונות נעלמים במהלך השנים ומבצע התיעוד הזה מציל מאובדן ומשכחה את הסיפורים והתמונות של הלוחמים היהודים שלחמו בצבא האדום".
וכך לצד סיפורה של סופיה מסלקת הפצצות, הגיע כעת לארכיון גם סיפורו של ישראל דנילוביץ' שטקלברג שנפצע קשה בקרב ב-1942. בתמונה שנשמרה במהלך מבצע איסוף התמונות, הוא נראה יחד עם האחות שהצילה את חייו. בתמונה אחרת הוא נראה עם חבריו לפלוגה, ובתמונה נוספת הוא מעוטר במדליה. סרן שטקלברג נפל ב-1944 בחזית לנינגרד. האלבום נמסר לצילום על ידי בנו, ליאוניד, ותועד על ידי דאריה זאכרובה.
דבריו של ליאוניד שתועדו בפרויקט מוסיפים מבט ביקורתי למדיניות מנהיגי ברית המועצות; "אחזור לאותם גנרלים שלא היססו לשפוך את דמם של חייליהם בשפע. בהנצחה החד-צדדית שבאה אחרי המלחמה, זיכרונותיהם ממלאים תפקיד מוביל. המערכת הממלכתית תחת סטאלין, גירוש הנכים אל מחוץ לערים, השחלת שבויי מלחמה לשעבר למחנות גולג, תרמה בכל דרך להשכחה של הגבורה האמיתית של העם. אפילו יום הניצחון התחילו לחגוג עשרים שנה לאחר מכן. וגם תשומת הלב היחידה שקיבלו הווטרנים התבטא בחלוקת מדליות היובל, הוקרה סמלית למדי".
משפחתו של הווטרן גריגורי מלר הביאה את התצלום שבו הוא מעוטר במדליות. על גב התצלום כתב מלר: "אני, מיד אחרי קרב סטלינגרד, דצמבר 1943". משפחתו של מאיור (מארק) סמואילוביץ קאליבקו העבירה תמונה שבה הוא נראה עם חבר על גבי אחת האנדרטאות בברלין. סמואילוביץ קאליבקו גויס לצבא האדום למרות שהיה קצר ראייה, כפי שניתן לראות ממשקפיו העבים. הוא נמנה על הכוחות שכבשו את ברלין במאי 1945.
בעקבות הצלחת הפרויקט עם קהילת סנט פטרסבורג, מעוניין הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי להרחיב אותו לקהילות נוספות ולמצוא בהן פרטנרים שיפעלו לתיעוד המורשת.