בעת הזו של משבר הקורונה, במהלך האתגר הגדול שכולנו מתמודדים איתו, אך טבעי, ראוי והגיוני שהובעה תודה לאנשי הצוותים הרפואיים. גם אני שותפה מעומק ליבי לתודה זו. ולמי התודה מיד אחריהם? לשליחי האוכל שהביאו ביום ובליל מזון לפתח הדלת.
כל עבודה מכבדת את בעליה, ואני חלילה לא נגד השליחים שמתפרנסים בעת הזו בכבוד, אבל מה זה אומר על הערכים שלנו כחברה לנוכח העובדה שהשעירים לעזאזל של התקופה, שזוכים ליחס משפיל בתקשורת ובשיח הציבורי, הם אנשי החינוך?
מה זה אומר שכל העת מדברים על החזרת הילדים לגנים ובתי הספר, רק כי חייבים לאפשר להורים לעבוד? מה עם לומר מילה על טובת הילדים? מה עם לחנך? רק בייביסיטר, זה מה שהמוסד החינוכי מהווה עבור ההורים והחברה? לא נשמע קול זעקה בנושא. זה מה שמגיע לילדים שלנו? אלו הערכים שלנו - להציב את החינוך במקום האחרון?
לקריאה נוספת:
בשנים האחרונות אנשי שדה ואנשי אקדמיה השותפים להכשרת אנשי החינוך, צועקים את מצוקת החינוך. קוראים להעלאת מעמדו של המורה, לשם משיכת יותר מועמדים איכותיים לתחום החינוך וההוראה. לצערנו, אנחנו לא תמיד זוכים למענה.
לצד זאת, למרות מעמדם הירוד של אנשי החינוך, בשטח עדיין פועלים אנשי חינוך ראויים וטובים בחינוך המיוחד, בגנים ובבתי הספר, שיוצאים מגדרם כדי להתאים את ההוראה והלמידה למצב החדש ולהוראות המשתנות כל העת. שמתעניינים בילדים שלנו, שדואגים לשלומם הנפשי, שמתגעגעים לחבק אותם ולשמוע מהם. גם הילדים מצדם מתגעגעים, ואלו שחזרו, שמחים לפגוש את החברים וגם את הגננות והמורות.
נכון, לא כל אנשי החינוך ראויים וטובים, אבל האם יש תחום בו כולם ראויים וטובים? תגידו שצריכים יותר ראויים וטובים - נכון, אבל האם נעשה משהו ברמת מדיניות כדי לקדם זאת? ראיתם לאחרונה שר חינוך שממש שמח להיות במשרד? שראה בתפקיד שליחות? נכון שיש הרבה מה לשפר, אין ספק שנדרשת גם עבודה מבפנים בתוך המערכת, של התייעלות, של הגברת האוטונומיה למורים ולמנהלים, של גמישות ועוד.
אולם זו העת גם לחשבון נפש רחב של החברה הישראלית כולה בכל הנוגע לסדרי העדיפויות שלה המשקפים את הערכים שלה. בשנים האחרונות משרד החינוך עושה מאמץ לקדם תכניות ייחודיות כדי לתת מענה למצוקת חוסר המורים בשטח, למרות שאולי הצעד הנכון הוא לייבש את המערכת כדי שתקום צעקה.
רק אם תצא קריאה משותפת של הורים, של אנשים צעירים שרואים בחינוך שליחות אך אינם בוחרים בשליחות זו בגלל המעמד והשכר של אנשי תקשורת, של קובעי מדיניות בכל הרבדים, יחד עם אנשי החינוך עצמם במשרד החינוך, בארגוני המורים, בשטח ובמוסדות האקדמיים המכשירים אנשי חינוך - רק אז יש סיכוי שנצליח.
הכותבת היא דיקנית הפקולטה לחינוך במכללת סמינר הקיבוצים