בין רע לנורא, מי שנחשב לכבשה השחורה בימינה בחר להיות פוליטיקאי

כשרפי פרץ הגיע השבוע למעונו של ראש הממשלה בנימין נתניהו בבלפור בירושלים, הוא כבר ידע היטב לאן פניו מועדות. אנשיו סיפרו שלא עבר יום שחבריו בימינה לא שאלו, התעניינו וניסו לשכנעו שלא לבצע מהלך שישאיר אותם מאחור. "נראה פעם אחת ולתמיד לנתניהו שאנחנו הולכים כולם יחד עד הסוף", אמרו לו.

אבל פרץ, שחקן חדש בזירה הפוליטית, הספיק בשנה אחת להבין שבפוליטיקה קודם כל תדאג לעצמך, במיוחד אם אתה בדרך המהירה החוצה. הוא האמין שנפתלי בנט, איילת שקד ובצלאל סמוטריץ' רוצים רק בטובתם, ולא חסרו לו סיבות לחשוב כך. סמוטריץ' מזמן הפך ליריבו הפוליטי, מתכונן ליום שבו יהיו פריימריז כדי להדיח אותו מהמקום הראשון, שקד ראתה בו איום לקראת חלוקת תיקים אפשרית אם ייכנסו לממשלה ובנט מייצג בציונות הדתית את ההפך הגמור ממנו.

"הציונות הדתית צריכה להיות בחינוך", אמר פרץ לנתניהו בפגישתם השנייה. נתניהו, מבלי לחשוב הרבה, הזיז את ראשו מצד לצד כאות לשלילי נחרץ. "לא שייך לתת תיק כל כך משמעותי עם מנדט אחד", הוא השיב. פרץ לא הרפה, "תן לי את החינוך כפיקדון עד שימינה תכנס לממשלה", נתניהו שוב סירב: "לא חושב שהם ייכנסו, תיקח את התיק השני שהצעתי לכם כמפלגה - ירושלים ומורשת". פרץ ראה שאין ברירה, ביקש לחשוב על כך ועזב. בבוקר, 12 שעות אחרי, הוא החליט ללכת על זה.

ושוב, בפעם המי יודע כמה, למד על בשרו שיעור בפוליטיקה. נתניהו הודיע לו כי הוא חוזר בו מהבטחתו לתת לו את תיק ירושלים ומורשת, ובמקום, הוא יקבל את תיק ההתיישבות. פרץ בתגובה איים: "אם לא אקבל את תפקיד מורשת וירושלים - לא אכנס". היממה הזו הייתה מורטת עצבים עבור פרץ. הוא עזב את ימינה בהחלטה של רגע, אין לו לאן לחזור ותכף יישאר ח"כ מהמניין בקואליציה. לבסוף, ניצח. ספק אם יהיה לפרץ כוח כלשהו בממשלה הקרובה אבל כשחקן יחיד הוא קיבל חבילה נאה - תיק ירושלים ומורשת, משקיף בקבינט המדיני-ביטחוני, איחוד טכני עם הליכוד וייתכן גם מחיקת החובות של מפלגתו בסך 4.5 מיליון שקלים.

פרץ הגיע לראשות המפלגה לאחר שבנט ושקד עזבו את הבית היהודי, וזו חיפשה בקושי רב מנהיג שיוביל את הספינה הטובעת רגע לפני מערכת הבחירות הראשונה. לא רבים קפצו על המציאה אבל פרץ, איש חינוך, ראש מכינה קדם-צבאית ורב צבאי ראשי בדימוס, נתן אור ירוק להצעה.

את צעדיו הראשונים בחיים הפוליטיים עשה בתקופה הכי איומה בפוליטיקה הישראלית - שנה שבה בחירות, בחירות ושוב בחירות. פרץ צבר אויבים מבית ומחוץ, פלט אמירות שנויות במחלוקת בתקשורת והפר את ההסכם שחתם עם עוצמה יהודית רגע אחרי שטען כי "מילה זו מילה". בתוך ימינה פרץ היה הכבשה השחורה. סמוטריץ' לא אהב אותו מהרגע הראשון, הם כמעט ולא שוחחו או נפגשו, שקד ראתה בו מכשול לקבלת המקום הראשון בבחירות לכנסת ה-22 ובתוך המפלגה, רבים ראו בו נטע זר שרק יעשה רע יותר ממה שהיה.

כניסתו לממשלה הייתה הבחירה בין הרע יותר לרע פחות. פרץ עמד בפני דילמה שבה היה צריך להכריע האם את דרכו הפוליטית יסיים כחבר כנסת זוטר באופוזיציה, נלחם בקושי את מלחמותיו במפלגה או כשר בינוני בממשלה שבה אולי יצליח להציל מעט את כבודו האבוד. אנשי פרץ מודים שבכוונתו לפנות את הזירה במפלגה בעתיד הקרוב. המסלול שבו בחר אולי עורר עליו זעם אבל מבחינתו מדובר בעוד מסלול מכובד לפרוש מהחיים הפוליטיים אחרי דרך ארוכה ומפותלת.

הממשלה שהושבעה מוקדם יותר היום איננה כוללת את ימינה, לאחר ששר הביטחון היוצא בנט הצהיר סופית ביום חמישי על כוונתו לשבת יחד עם חבריו למפלגה באופוזיציה. בדבריו סימן יעד: "יוצאים לדרך חדשה, של אלטרנטיבה שלטונית לנתניהו". הקרב בין ימינה לנתניהו היה על תיקים בלבד אבל קשה שלא לחשוב על כך ששני הצדדים סימנו מטרות מבעוד מועד: בנט בחר באופוזיציה כי בממשלה גדולה כל כך, ימינה הייתה נעלמת, ומה טוב יותר מאשר לבנות את עצמך בחוץ?

בנט ראה רק את היום שאחרי נתניהו בעוד שנה וחצי כנקודת זמן שבה יוכל להיות מנהיג הימין. מולו, נתניהו שלא אוהב אותם בלשון המעטה ולא ממש עשה מאמץ כדי שיהיו בפנים. אבל ישיבה באופוזיציה עשויה להיות רעה יותר. בנט, סמוטריץ' ושקד אולי יוכלו להתבלט תקשורתית אבל זה אולי גם תהיה חותמת הפטירה של מפלגה סקטוריאלית לציבור הדתי. כדי להישאר על המפה, בנט צריך למצוא פלטפורמה חדשה. אחרי שהקים את הימין החדש ונכשל, ספק אם מישהו ייתן לו הזדמנות נוספת.