מירי רגב מחויבת למשפחת בנימין, שרה ויאיר נתניהו ב-200 אחוז. זה מעט מדי, כאשר מולה מתייצב אמיר אוחנה, המחוייב ב-1000, 2000 ו-4000 אחוז. כל מעורבות של ראש ממשלה, האמור להיכבל בהסדר ניגוד עניינים המונע ממנו בחישה במערכות החוק, במינוי השר לביטחון הפנים, שמה ללעג את תקוותו של בית הדין הגבוה לצדק להתנזרות בנימין נתניהו מהשפעה על חוקריו, תובעיו ושופטיו; מינוי אוחנה יהיה הביטוי המושלם לעיוות שבפסיקת בג"ץ, שאין פסול בהטלת הרכבת הממשלה על נאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים.
השופטים הם הכהנים של הדת החילונית, דת החוק והמשפט. כאשר הם מתאבנים בדרישה לתקדימים, במקום ליצור אותם, שהרי תקדימים מעצם הגדרתם לא היו לפני שנבראו, כמוהם כראשי הכנסייה הקתולית עד שהגיע מרטין לותר. נשיא בית המשפט העליון הוא האפיפיור, או למצער האפיפיו"ר, ולובשי הגלימות השחורות סביבו הם הקרדינלים בלשכתם הסגורה בוותיקן. לרוב, בשורה גדולה לא יוצאת משם; נאחזים בדוגמה, ו"ו בחולם, ולא בדוגמה, בשורוק.
כדי להכניס בקוף המחט את הלכת דרעי, הפוסלת שרים-נאשמים אך לשיטת בג"ץ מתירה למועמדים לראשי ממשלה במצב זהה לכונן ממשלה, ובין השאר לפטר ממנה או לחסום בשעריה את השרים-נאשמים, נאחזו השופטים בממד שיקול הדעת של הסמכות שמעל הנאשם. השר כפוף לראש ממשלה ולכן על ראש ממשלה להפעיל שיקול דעת ולסלקו. ראש ממשלה כפוף לכנסת, אך שיקול הדעת שלה מחוץ לתחום - ולכן ראש הממשלה חסין.
על מוצקות טיעון זה אפשר לחלוק, כי אותו סעיף 18 מהולל בחוק יסוד: הממשלה - לכבוד ח"י חודשי כהונתו של נתניהו כראש ממשלה לא-חלופי עד בוא תורו של בני גנץ - מתערב בשיקול הדעת של הכנסת ומצווה עליה לפטר ראש ממשלה שהרשעתו בקלון סופית. מה שעשה אהרן ברק בהלכת דרעי, בדלגו כנורווגי מפסילת מנכ"ל משרד ממשלתי, פקיד, לנבחר ציבור, שר - נרתעה נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות מלעשות בדילוג לאחור מסוף הנתיב הפלילי של ראש ממשלה אל ראשיתו.
עוד בוואלה!
בכך אומרת חיות שאין להקפיד עם ראש ממשלה כמו עם שופט תעבורה. נשיאת העליון יכולה להשעות שופט גם לפני הרשעה. לפני כתב אישום, לפני חקירה פלילית. די בקובלנה נגדו. אך לדעתה ח"כ הנאשם בפשע כשיר להרכיב ממשלה ולחרוץ גורל מדינה שלמה, או שסועה, תמיד ובמיוחד כאשר הוא נשען על תקנות שעת חירום המקנות לו סמכויות מפליגות. והרי דווקא הגדרת התקופה כחירום היתה יכולה להצדיק בעיניה הקפדה יתרה על טוהר המידות של ראש הרשות המבצעת.
חמור מכך: חוסר האונים שהפגין בג"ץ כלפי שיקול הדעת, שאינו מתקיים בגלל אותה כפיפות לכנסת כאשר הנאשם הוא מפקד אוגדה 36 של השרים, גורם לכך שמעמדם החלופי של גנץ עכשיו ונתניהו בעוד שנה וחצי - כלומר, לא סתם דרעי, שם נרדף לשר - הוצא בחוק ממתחם שיקול הדעת. נתניהו לא יוכל לפטר את גנץ, גם אם לפתע ינחת עליו כתב אישום, וגנץ לא יוכל לפטר את הנאשם נתניהו. אין מה לעשות, זה החוק (אם בג"ץ לא יפסול סעיף זה בתגובה לעתירות החדשות), ואין לצפות חלילה מראש ממשלה להפר את החוק.
אלא שאם זה המצב, מה ומי - בוודאי לא גנץ הרכרוכי שבגד ברצון בוחריו, שהתנדב לסייע לשחיתות ומאפשר לה להתעצם - ימנע מנתניהו להביא לכנסת תיקון נוסף בחוק, כך שמעתה גם סגני ראש הממשלה (מינוי שיינתן, למרות סעיף בהסכם נתניהו-גנץ, לדרעי ולליצמן, המתקרבים לכתבי אישום) יהיו חסינים מהלכת דרעי; ואולי לחדול ממשחקים, לסתום כל פירצה פרשנית ולכתוב במפורש שהלכת דרעי מתה ושכל השרים רשאים להמשיך בכהונתם, או להתחיל בה, גם כשמעמידים אותם לדין. זה מה שעוללו שופטי בג"ץ, בחפזונם להתיר לנאשם נתניהו להרכיב ממשלה.
עתירתו של עו"ד אביגדור פלדמן, שהוגשה היום, מעניקה לבג"ץ הזדמנות למקצה שיפורים. פלדמן טוען שעונת הבחירות אינה מסתיימת ביום ההצבעה, בהסכם פוליטי או בחוק שנועד לעגן אותו, אלא רק בהרכבת הממשלה המקבלת את אמון הכנסת - בכפוף לאישור החוקתיות שבשינוי החוק לטובת ההסכם. היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, אכן נוהג כאילו הבחירות טרם הסתיימו. מנדלבליט הרי מתרץ את הקפאת החקירה החדשה נגד נתניהו, בעניין מניות תאגיד סי דריפט של דודו נתן מיליקובסקי והצהרות ההון המופקדות במשרד מבקר המדינה, בהימנעות מחקירות בעת בחירות. בכך יתגונן היועץ בוודאי מפני עתירות שימריצו אותו להתנער מרבצו ולאשר למשטרה לבצע חקירה פעילה, ולא רק איסוף סמוי של תיעוד בפיקוח הפרקליטות. אז מה אומר מנדלבליט, הבחירות הסתיימו כבר, או עדיין לא?
גנץ מתהדר בהצלחתו להוציא את הליכוד ממשרד המשפטים, לקראת פתיחת משפט נתניהו בעוד שבוע וחצי - אם נתניהו (או נאשם אחר) לא ישיג דחייה נוספת, בנימוק שיוצג ברגע האחרון. אמנם הישג מהותי, לעומת השארת אוחנה בעמדת התנגשות מתמדת עם מנדלבליט ועם הפרקליטות, אך הוא מתגמד לנוכח יכולת הנזק של אוחנה במשרד לביטחון הפנים, בעוד נמשכות ואף גוברות ההתקפות על מנדלבליט, על פרקליט המדינה לשעבר שי ניצן ועל בכירי הפרקליטות והמועמדים לתפקיד פרקליט המדינה - התובעת במשפט נתניהו ליאת בן ארי, והמשנה לפרקליט שלמה למברגר. הכל, כדי לקעקע את מערכת החוק, בשלושת יסודותיה - משטרה, פרקליטות, שופטים - ולחלץ את נתניהו ממעשיהו.
מנדלבליט, ברגישותו המופרזת למעמדו, שאותו הוא מזהה בהתחסדות אנוכית עם מעמד המערכת, המיט על עצמו צרה מתמשכת זו. כבר בתחילתה של פרשת הרפז, בקיץ 2010, כאשר ידיעה שגויה ברדיו בילבלה בין שני קצינים שהיו מקורבים לרמטכ"ל גבי אשכנזי, התבכיין הפרקליט הצבאי הראשי מנדלבליט ודרש פרסום תיקון רישמי, פן ייפגעו יוקרתו ותיפקודו.
חלפו ארבע שנים ומנדלבליט, לצד אשכנזי ואחרים, נחקר כחשוד בפרשה, במסגרת נקמת יורשו הדחוי כפצ"ר, דני עפרוני. שוב ביקש לעצמו יחס מיוחד, מתוקף היותו "בשר מבשרו של השירות המשפטי". שלושה עורכי דין מהסניגוריה הצבאית, בקבע ובמילואים - אשר הלפרין, ז'ק חן ואיל כהן - ייצגו אותו, ועוד שלושה מומחים - מלכיאל (מייק) בלס, רנאטו יאראק ודרור ארד-איילון, אחיו של המתלונן בפרשה אייל ארד, סיפקו חוות דעת לטובת מנדלבליט. סוללה כבדה ונכבדה, בכינון ישיר אל היועמ"ש יהודה וינשטיין והפרקליט ניצן.
בנוסף לטרוניותיו על התנהגות החוקרים ועל הדלפות מהחקירה, היו למנדלבליט שלוש דרישות חריגות. ראשית, להפריד את עניינו מזה של הנחקרים האחרים, כדי להאיץ את הטיפול בו. שנית, להעניק לו שימוע אצל וינשטיין וניצן לפני שיחליטו אם עילת הסגירה של תיקו תהיה היעדר אשמה או ראיות, שלא כחשודים אחרים היכולים לערער אצל הממונים על התביעה רק לאחר שהפרקליט האחראי לתיק מחליט על עילת הסגירה. שלישית, לוודא שיימשך איסור הפירסום על תוכן אותן שיחות שלו עם אשכנזי שתומללו בניגוד לחוק.
למנדלבליט היו שלושה טיעונים חופפים נגד פירסום שיחותיו עם אשכנזי. הפצ"ר הוא יועצו המשפטי של הרמטכ"ל בענייני הצבא כולו, להבדיל מסידורים פרטיים ("קניית דירה"), אף שמקצועית הוא כפוף גם ליועץ המשפטי לממשלה; על מגעיו עם הרמטכ"ל חל חסיון עו"ד-לקוח; וכשאחד הצדדים לשיחה מורה להימנע מהקלטתה, ובגלל טעות של מזכירה היא מתבצעת, הפקתה בידי צד שלישי גם לצורך חקירה היא כהאזנת-סתר שהשימוש בה אסור, למעט בצו שופט בכיר או כשהמואזנים דנים בה בפשע.
כיום, מנדלבליט הוא אויבו של נתניהו, למרות כל ההנחות שהעניק לו ולרעייתו ולבנו; וכדי לרסק אותו מוכן נתניהו שהמכבש ידרוס בדרכו גם את אשכנזי - עונש ראוי לתומך הנלהב ביותר של כניעת גנץ. אשכנזי רימה את מצביעיו לא פחות מגנץ, אך ייתכן שלא הובן כהלכה כשהתחייב פומבית וחגיגית ורובאית ערב הבחירות שלא יישב בממשלת נתניהו גם אם יעבירו אותו "סדנת שבי". כעת, כשהתרפסותו בפני נתניהו יצרה קרע חריף בחבורת ותיקי המפקדים בגולני, והרוב שם נגדו, מתברר שהתכוון רק להשתלמות במוסך לטיפול במכוניות מתוצרת שברולה.
בעת שפרשת הרפז השתרכה וכרעה בין סתיו 2014 לקיץ 2015 תחת אלפי שיחות שלא הפלילו איש, כיהן מנדלבליט כמזכיר הממשלה ושאף בעליל להתמנות ליועמ"ש לקראת סוף 2015, חודש לפני פרישתו המתוכננת של וינשטיין. לשם כך נזקק לטיהור מהיר. צדק שיגיע רק ב-2016 לא יועיל לו. תרחף מעליו טענת הפרקליטה שטיפלה בתיק, טוני גולדנברג, "גם אם לא יעמוד לדין, בשים לב לתפקיד שאותו הוא רוצה למלא, האם הוא ראוי להיות בתפקיד כזה!".
כן, ראוי בהחלט, ענתה גולדנברג על שאלתה לאחר שמנדלבליט היה לבוס של הבוס של הבוס שלה, ולפני שהכשיר את הבוס לשעבר שלו להרכיב ממשלה כנאשם. כך בדיעבד, אבל אז לחץ מנדלבליט בכל החזיתות - מניעת פירסומים מביכים שיפגעו בדימויו, גם אם יהיו לו תשובות סבירות; סגירת התיק מחוסר אשמה, ללא רבב הרישום הפלילי שבסגירה מהיעדר ראיות; והמשותף לכל, מהר-מהר.
זה לא יהיה תקדים, טענו באי-כוחו. יורם דנציגר, בהיותו שופט בעליון, זכה ליחס מועדף אצל וינשטיין - שימוע לפני ולא ערעור לאחר. גם מנדלבליט הוא סוג של שופט, המציאו סניגוריו. כשהאלוף בדימוס פרש מצה"ל, הוצע לו - מי הציע, לא אמרו - להגיש את מועמדותו לבית המשפט המחוזי וכך עשה. כידוע, כך עשו קודמיו אמנון סטרשנוב, אילן שיף, אורי שהם ומנחם פינקלשטיין. המינוי היה כמונח בכיסו. אבל אחר כך קרא לו נתניהו ומשח אותו למזכירו, עושה-דברו המסור. מנדלבליט הקפיא את המועמדות, "אך טבעי כי לאחר סיום התפקיד יבקש לשוב ולשקול התמודדות על הכהונה כשופט מחוזי בתל אביב, או לכהן בתפקידים ציבוריים אחרים, לרבות כאלה הקשורים במערכת המשפטית". לנתניהו היתה אז השפעה מהותית על בחירת שופטים ועל מינוי היועמ"ש.
כמזכיר הממשלה וכמי שיואיל להתמנות לשופט או ליועמ"ש, "להוסיף ולתרום בתחום העשייה הציבורית משפטית" - שואפי השררה תמיד תורמים, בנדיבותם - ניסח מנדלבליט מחדש את הגדרת הפרוטקציה: נציגיו קבעו כי הוא אינו "סתם אדם מהיישוב". לא פלא שעודנו מאמין שנתניהו הוא יחיד סגולה. ברוח החברותא בין יוצאי המערכת לבכיריה המכהנים, כתב אחד מפרקליטיו, בבקשו "אישית וקולגיאלית" ארכה להגשת עתירה, כי "השבוע היה ועודנו עמוס במיוחד עבורי, כשהעומס מתבטא בצורך להכין עתירות ותגובות ובשלוש הופעות, שתיים בעליון ואחת במחוזי בנצרת. היום גם חל יום השנה לפטירת אמי ז"ל, ואנו עולים אחר הצהריים לבית הקברות, וכמובן אנוטרל למשך חלק משמעותי מהיום. במישור יותר שמח - גם נולד לי השבוע נכד".
כך, ברוח מבצע סבא, זה מתנהל שם, בצמרת המשפטית, הפרטית מול הממלכתית.
שר לעומתי כאוחנה יתיש את המשטרה
נתניהו פועל כיום, ולאורך שנים, בלהט דומה ועם פחות עכבות מזה של מנדלבליט כשנאבק על שמו וקידומו. אחד ההבדלים הגדולים ביניהם הוא שלמנדלבליט אין חיילים. הניהול התקשורתי שלו עלוב. הוא מסביר ששיחתו המוקלטת עם אשכנזי לא עסקה ב"פשע חמור" ונזכר לתקן שגם לא ב"פשע" ומותיר רושם שאכן היה שם משהו עברייני, אבל לא חלילה בדרגת פשע; וכך התפוררו מאמציו הנושנים לטיהור בהיעדר אשמה ולא ראיות.
אחד מידידיו של מנדלבליט העיר הבוקר שאינו מבין מדוע היועץ אינו מאפסן את פילפוליו המזיקים ומתייצב מול עיתונאים בנכונות לפרוס את רוחב היריעה, לכבות את רעשי הרקע ולהתרכז בחקיקת הממשלה ובמשפט נתניהו. הוא אינו מצליח להיגמל מהסגנון התוקפני-בכייני שאפיין את טיפולו בממלא מקום פרקליט המדינה דן אלדד, סייענו של אוחנה בהפחת רוח חיים בגולם של פרשת הרפז כדי שיתעורר ויכה בו, וכנראה שאיש אינו יכול לאלף אותו להסתגל לצרכיה של מלחמה ציבורית, תקשורתית, פוליטית ומשפטית שמנהל נגדו נתניהו, כאילו שניהם - הנאשם והתובע - נמצאים על אותו מישור מוסרי פגום. לאמור, הוא מעמיד אותי לדין? הוא?? מנדלבליט מפרשת הרפז? מי שקשר מזימות עם שר החוץ המיועד שלי, שבלעדי שניהם לא היתה לי ממשלה?
ולכן טבעי שקבלן ההריסות אוחנה יעבור למשימה הבאה, במשטרה (ובשירות בתי הסוהר, שם כדאי להשפיע על נוחות האסירים המיוחסים ומועד שחרורם המוקדם). סמכויות השר לביטחון הפנים מול המפכ"ל עוצמתיות מאלה של שר הביטחון, המכותר בקבינט, מול הרמטכ"ל. שר לעומתי יכתיב מינויים, יקפיא דרגות עד שהמפכ"ל יתרצה, יריב, יתיש, יפרק את אגף החקירות והמודיעין ואת להב 433 במסגרת ארגון מחדש לטובת השירות לאזרח. אין כמו אוחנה לחקור את החוקרים, ובמקום לכרסם במערכת מהצד של משרד המשפטים, מסוף המסע של התיקים הרגישים, אפשר לעשות זאת מהקצה התחתון, של המשטרה, במיוחד בהחלטות שלא לפתוח בחקירה. היועמ"ש ופרקליט המדינה, שאינם מקבלים כל המלצה של ראש אח"ם לחקור דמות פוליטית, לא יכפו עליו לחקור כשימליץ לסגור.
בנתניהו נצרב המפגש עם חוקריו, קציני הקבע - המפכ"ל אסף חפץ, סגנו סנדו מזור, יעקב גרוסמן, מירי גולן. לכן השתדל להביא מפכ"ל מבחוץ, ניצב בדימוס (יהודה וילק), תת-אלוף מצה"ל (גל הירש), סגן ראש שב"כ (רוני אלשיך), עוד ניצב בדימוס (צ'יקו אדרי). רק פעם אחת מינה ניצב מכהן, יוחנן דנינו החייכן והנוח לבריות הפוליטיות, כאשר תיק ביטחון הפנים נמצא בשליטת אביגדור ליברמן.
כשדנינו חיפש ראש חדש לאגף החקירות והמודיעין, לא הלהיבו אותו המועמדים הפנימיים באגף שהכיר היטב כראשו ועוד קודם לכן כראש היאחב"ל. הוא ניסה לייבא מנהלים בכירים מהפרקליטות, ניצן - כמשנהו של משה לדור - או מנהל מח"ש, אורי כרמל. הם לא נענו, והשר שלו, הסמפכ"ל לשעבר יצחק אהרונוביץ, לא אישר, אבל התקדים, מינוי פרקליט מחוז תל אביב יעקב קדמי לראש אגף החקירות, קיים וממתין לחיקוי דרג אחד גבוה יותר. ומי ייטיב לשרת את נתניהו ואוחנה - אם יצלח את ועדת גולדברג למינויים בכירים - יותר מדן אלדד? ילבישו אותו במדי רב-ניצב, עם כובע ושרוך שאינו מחובר למשרוקית, והנה מפכ"ל למהדרין. נחוצה הסכמת גנץ, אך גנץ יסכים לכל, בגלל הקורונה והחירום, האחדות והפיוס, והבג"ץ.