אביב 1996. יגאל עמיר, הנאשם ברצח יצחק רבין, מועמד בבחירות לראשות הממשלה וכראש רשימה לכנסת. מותר לו: החוק אינו אוסר על מועמד להתמודד, לנצח ולהרכיב ממשלה בעודו תחת כתב אישום. חזקה על המחוקק, שאילו רצה להגביל מועמדים הנאשמים בשוחד, אונס, ריגול, בגידה או רצח, היה עושה זאת. "יש קושי משפטי, אין מניעה משפטית", היה היועץ המשפטי לממשלה מיכאל בן יאיר כותב בתשובתו לעתירות נגד מועמדות עמיר. כאן דמוקרטיה, וכל מה שלא אסור - מותר, כולל הרצחת וגם ירשת.
לפי הרוח הנושבת מבית המשפט העליון ב-2020, עקרונית היה עמיר יכול לממש את זכותו להיבחר לכנסת ולראשות הממשלה. רק מעשית, לא, מפני שלא תקף את המשטרה והתביעה, הזדרז להודות ואפשר לסיים את משפטו, בהרשעה ברצח ובפציעת מאבטח, חודשיים לפני הבחירות.
בשעות ההמתנה להחלטת בג"ץ בעתירות נגד כשירותו של בנימין נתניהו, הנשפט באשמת שוחד, מרמה והפרת אמונים, נכון להציב לשופטים דרישה נחרצת אחת: יכריעו כאשר יכריעו, אל יתנחמו בספיקת כפיים ובגלגול עיניים בנוסח דוח ציבורי, ההמצאה של אליקים רובינשטיין בסוגרו תיקים קודמים של נתניהו. ביבי ילד רע, מאוד לא יפה מה שעשה, אבל לא נעניש אותו - נכתוב 100 פעם שככה לא מתנהגים (ואנחנו, לא הוא, נביא את ההורים). יהודה וינשטיין הלך בעקבות רובינשטיין כשסגר את תיקו של אביגדור ליברמן.
עוד בוואלה!
שיטת רובינשטיין-וינשטיין מאפשרת לדרג המשפטי הבכיר, בין היועמ"ש ובין בג"ץ, להציל את נפשו. מליצית, הוא מתייצב בעוז לצד המלאכים. אל יובן, חלילה, שדעתו נוחה ממה שנגלה בפניו, כלל וכלל לא, נחשפה תמונה מדאיגה, הצריכה להדיר שינה מעיני כל אדם הגון. אשר לעניין הפעוט של ההחלטה, ובכן, תמיד ניתן לחשב ולמצוא שהאחוזים לא הגיעו לרמה הנדרשת במשפט הפלילי, או החוקתי. אם 11 שופטי בג"ץ יהפכו את סימני השאלה שהציגו בדיוניהם המשודרים לסימני קריאה, מוטב שיחוסו על אזרחי ישראל ויימנעו מלהוסיף הטפות מוסר נטולות כל משמעות ביצועית, המושלכות בגיחוך לפינה המאובקת ביותר בארכיון.
בפנקסנות של בג"ץ, לפחות זו שהשופטים בחרו להציג ואולי, יש לקוות, היא רק העטיפה הדקה של הגות מעמיקה שתגיח מתוך הכתוב, הוחמצו שני ההיבטים העיקריים של הנושא - משמעות מועמדותו של נאשם בעבירות חמורות לראשות ממשלת האור לגויים ותכלית החוק המסדיר את מהלך כהונתו של ראש ממשלה הנחקר, נשפט ומורשע, להבדיל מנאשם המועמד להרכבה. מרוב הסתעייפות, משמע סיף בסעיפים, נזנחו הנקודות שלשמן התכנסו המחוקקים ובעקבותיהם העותרים והשופטים.
מחסום המתקרא חוק
העם בישראל בוחר בכנסת כדי שתקבע מסגרת חוקית לפעולות כל אדם ויישות, כולל הרשות המבצעת שאותה כנסת, בעצמה וכחוליה בשרשרת, מצביעה על הקמתה ומפקחת על תפקודה. רצון הבוחר מגולם רק חלקית ובעקיפין ולבסוף בהצבת מועמד זה או אחר בראשות הממשלה. רצון הבוחר הוא שרצון הבוחר לא יהיה בלתי מוגבל. ההגבלות מפורשות בחקיקה ונגזרות מתכלית הפעולה הפוליטית.
חסידי נתניהו, או מצביעים אחרים, יכולים לסגוד לדונלד טראמפ, ואפשר להבין אותם. נתניהו תלוי בטראמפ ואין לו קיום בלעדיו. טראמפ מסוגל בכוח לגימת אקונומיקה לבחור בין סיפוח לקיפוח. כמו אותו כלכלן פיקח שהתחיל לרוץ אחרי אוטובוס כדי לחסוך שישה שקלים ובאמצע הדרך עבר לריצה אחרי מונית כי כדאי יותר לחסוך 60, נתניהו הציל מהקורונה רק כ-9,700 ישראלים מתוך רבבה, בעוד שטראמפ הציל כ-9.9 מיליון אמריקנים מתוך 10 מיליון. איזה בוחר ישראלי בר-דעת לא ירצה להעמיד בראש הממשל שלו את טראמפ?
והנה, רצון הבוחר יסוכל. טראמפ אינו אזרח ישראל, אינו תושב המדינה ובניגוד לאיוונקה האהובה בבנותיו ולחתנו הגבוה ממנו ג'ארד קושנר גם אינו זכאי להתאזרח מתוקף חוק השבות. הוא לא יוכל להיות מועמד לכנסת ולראשות הממשלה; והעולם שותק. לא טראמפ, לא פוטין, לא אהוד אולמרט עד שיחלפו ביולי 2024 שבע שנים מאז שסיים לרצות את עונשו, לא אביב כוכבי או ראובן ריבלין.
מכאן שגם נתניהו וגם מעריציו מסכימים שיש לרצון הבוחר - עוד בלי לדבר על ההמרה המופלאה שהוא עובר בתום הבחירות, כשהוא הופך בידי הנבחרים לסחורה העוברת לסוחר - מחסום המתקרא חוק, והשאלה היא רק אם יש חוק החוסם נאשם בפלילים בדרכו לראשות הממשלה.
ואם לא חוסם, מכרסם. יש: ניגוד עניינים. הנאשם נתניהו מנוע מלעסוק בענייני המשרדים העוסקים בחוק ובאכיפתו - משפטים וביטחון פנים. נשמע הגיוני. אביחי מנדלבליט מבטיח לנסח הסדר מחייב וברור. אבל מנדלבליט אינו זועק לנוכח הסתירה בין הכותרת לבין התוכן.
אם היועמ"ש מתיר לנתניהו להקפיא למאה יום את מינוי המפכ"ל, הוא מתיר לו מעורבות באמצעות אי-מעורבות. אם הוא מתיר לו להתנות את ההסכם עם בני גנץ בקביעה שמית של הרכב הוועדה לבחירת שופטים, הוא מתיר לו מעורבות במערכת המשפט. אם הוא מתיר לו להוביל את דיוני הממשלה בנושא תקציב המדינה - ומי כמו מזכיר הממשלה לשעבר מנדלבליט יודע שאין להימנע מהובלה כזו - הוא מתיר לו מעורבות בקביעת תקציבי המשטרה (האם חוקרים יטוסו לפשפש במסמכי נתניהו, בתיק סי-דריפט והצהרות ההון למבקר המדינה, שמנדלבליט מקפיא ללא הנמקה?) והמשפטים. ואם נתניהו הוא שמחליט באישור או באיסור מי יהיו השרים במשרדים אלה, גם כאשר שר המשפטים הוא נציגו של גנץ ובוודאי כשהוא שר מהליכוד התלוי בחסדו של נתניהו, מנדלבליט מתיר לו מעורבות.
כשהעליון לא מתעלה
מדוע מנדלבליט נוהג כך, ונכתב מראש שכך ינהג, לא קשה לפענח. למנדלבליט הכי חשוב לשים קץ לממשלת המעבר ולשר המשפטים בה. נתניהו דחק אותו עד לדגל הקרן והכדורגלן המוכשר מנדלבליט העדיף לבעוט החוצה ולא להסתכן בהבקעת שער. שלושה שחקנים התקפיים סגרו על המגן מנדלבליט ותרמו להקמת ממשלת מג"ן, מנדלבליט-גנץ-נתניהו: אמיר אוחנה, דן אלדד ויאיר נתניהו. זה מתנכל לו מלמעלה, זה מלמטה וזה מבלפור. כדי שאוחנה יילך, ואיתו יסתיים גם הסיוט של ממלא מקום פרקליט המדינה הנושך בעקביו, ותקום ממשלה שתזכה להצבעת אמון של יאיר ואמו, מנדלבליט מוכן להכשיר כל שרץ.
ועדיין, עקרונית, מוסכם על כל הצדדים שיש סייגים, חוקיים במישרין כמו אזרחות ישראל (בחוק הבחירה הישירה נקבעו גם גיל סף, 35, ותקופת סוף, שבע שנים רצופות) או בעקיפין כמו הסדר ניגוד העניינים, המלמדים שכנפי המושג המופשט "רצון הבוחר" מקוצצות כאשר יוצקים לתוכו מהות. לכן חוזרים לשאלת המוצא, האם נאשם בפלילים מנוע מהרכבת ממשלה, וזאת אינה שאלת הזכות לבחור ולהיבחר - עיין ערך יגאל עמיר - אלא שאלת התכלית.
בכל גלגולי החקיקה העוסקת בממשלה, התכלית היא הקמת ממשלה יציבה ולא זכותו האזרחית של ח"כ זה או אחר לעמוד בראשה. התהליך הממושך הקודם להדחת ראש ממשלה מכהן כאשר חקירתו והעמדתו לדין והרשעתו בקלון מתרחשות בעת כהונתו נועד לסכל התפרקות בטרם זמנה של הממשלה, כי התפטרות רה"מ כמוה כהתפטרות הממשלה. המחוקקים רצו שהתוצאה הקשה, של זעזוע מוסדות השלטון ואיתו - אם הכנסת לא תצביע אמון בממשלה מחודשת תחת ראש חדש - גם הקדמת הבחירות, לא תתקבל בנקל.
לא היה לכך כל קשר לחזקת החפות האישית של הנאשם. באותה חזקה מצויידים גם שרים, אך שלא כראש ממשלה, דינם הציבורי נחרץ ברגע הרשעתם, לפני ערעור לעליון והופעה בפני ועדת הכנסת ומליאתה - וזה עוד לפני (ואחרי) הלכת דרעי.
הטלתה של הרכבת הממשלה על נאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים סותרת את התכלית הבסיסית של הבטחת יציבות הממשלה. הנאשם לא רק מוכרח לפצל את זמנו ותעצומותיו בין החובה הממלכתית לסכנה הפרטית, שהיא סכנת כליאה באגף 10 במעשיהו וביזיון והסרת תמונתו מקיר ראשי הממשלה בבית ששימש את בן גוריון בקרייה. הוא לא רק מוגבל בתפקודו בתחום החשוב של המשפטים וביטחון הפנים. כמי שידוע מראש שהוא עלול לסיים את כהונתו בגלל הליך משפטי המתנהל עוד לפני שמוטלת עליו הרכבת הממשלה, נתניהו הוא פצצת זמן. בזמן מהזמנים, בבוא ההכרעה השיפוטית, הממשלה תתפוצץ יחד איתו. מי שחותר ליציבות במערכת הפוליטית, תמיד וביתר שאת לאחר שנה וחצי של ממשלת מעבר, אינו לובש בעיניים פקוחות חגורת נפץ.
זה ההבדל הגדול בין "לפני" ו"בעת". כל אדם העומד בראש הממשלה עלול לגווע אל מותו ממחלה ממאירה (כמו לוי אשכול) או לחלות בדיכאון מצמית (כמו מנחם בגין) או ללקות פעמיים בתוך שבועות מעטים בשבץ (כמו אריאל שרון); אבל שום מצב רפואי מאלה לא הובא מראש לידיעת הבוחרים, כדי שיחליטו - שוב, באמצעות הנבחרים - אם הם מוכנים להפקיד את השלטון בחסדי מצב בריאותי מסוכן. כל הפוליטיקאים הנקלעים למצב רפואי בעייתי מסתירים אותו, פן יהיה זה אחד השיקולים המשפיעים על המצביעים.
שום חוק אינו אוסר על חולה, גם לא חולה סופני, להתמודד בבחירות - וזכור בהקשר זה פרנקלין רוזוולט, שנבחר ברביעית ונפטר שבועות מעטים לאחר השבעתו - ואף אינו מחייב אותו לחשוף את תוחלת חייו. לשיטתו של נתניהו, החוק אינו מגביל את זכותו של נאשם בפשע, לא הוא ולא רוצח או אנס, לעמוד בראש ממשלה חדשה. כדברי מנדי רייס-דייויס בפרשת שר הצבא והניאופים הבריטי פרופיומו, כשהתבשרה על התכחשותו לה, "אלא מה יגיד". זה מה שנתניהו יגיד, אלא מה; אבל בג"ץ אינו הנאשם הרוצה להקים ממשלה כדי להתקדם - "חייבים להתקדם", דירבן שותפו החדש לשחיתות - בנתיב המילוט מהמשפט.
בחוק יסודות המשפט נאמר כי "ראה בית המשפט שאלה משפטית הטעונה הכרעה, ולא מצא לה תשובה בדבר חקיקה, בהלכה פסוקה או בדרך של היקש, יכריע בה לאור עקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של המשפט העברי ומורשת ישראל". אפשר בהחליט להקיש מפסילת נאשמים בעבירות חמורות לתפקידים אחרים, בכירים (יו"ר הכנסת) כזוטרים, על מועמדות לראשות הממשלה, אך גם אם בג"ץ בוחר שלא להקיש, פן יוכש, פתוחה בפניו, כביטוי החביב על השופטים, דרך המלך, שאינה דרכו של קינג ביבי (מלכתחילה לא אבחון רציני, אלא רק משחק מלים באמריקנית, לכבוד הזמר בי.בי. קינג) - ללכת מהסוף להתחלה, לפתוח בתכלית ולבחון לאורה את המצב המסויים הנדון.
הבג"ץ בנשיאותה של אסתר חיות לא גילה עד כה שאר-רוח. אין שם כנראה חיים כהן או מישה חשין. העליון לא התעלה, כשהחמיץ את ההזדמנות לאוורר שאלות בסיסיות אלה. עדיין לא מאוחר מדי, אך גם אם לא יהיה לכך זכר בהחלטות, רצוי שתיעדר מהן הטפה עקרה, צדקנית ומתחסדת כמו זו שליוותה את סגירת תיקיו הראשונים של נתניהו, לפני שני עשורים.