הקורונה הוא נגיף שוויוני - פוגע בכולם. הוא לא גזען, לא לאומן ובפעולותיו אין איבה, וזה רע. כי אם רק הייתה בו מעט גזענות, לאומנות או איבה, הוא היה עונה על הגדרות קרן הפיצויים ברשות המיסים, הידועה יותר כ"קרן מס רכוש". בקרן כ-15 מיליארד שקלים ששמורים לפיצויים לעסקים שניזוקו כתוצאה מ"מעשי איבה, כולל תקיפות גזעניות או לאומניות, ופעולות מלחמה". ללא הגזענות, הכסף נשמר בקופת רשות המיסים.
מי שהגדירו את משימותיה של הקרן לא העלו בדמיונם שמצב החירום הנרחב ביותר שהעורף הישראלי יגיע אליו, לא יהיה כתוצאה ממלחמות, קסאמים או פיגועים, אלא בגלל נגיף אחד קטן ושוחר שוויון שמכניס את העולם כולו לשגרת חירום. מסתבר שהמציאות עולה על כל דמיון, והקרן נותרה חסומה בפני רבבות העצמאים ובעלי העסקים הנפגעים.
עוד בוואלה!
מגזר פרטי משגשג הוא תנאי יסוד לצמיחתה של המדינה וליכולתה לייצר לעצמה הכנסות. מדינות משקיעות חלק ניכר מהונן במתן סיוע כלכלי, כיוון שהן מבינות שאחרת הן תישארנה עם עלויות דמי האבטלה והתמיכה באזרחיהן שיוותרו ללא פרנסה, ועם הרבה פחות הכנסה ממיסים. למרבה הצער, ישראל עדיין משתרכת בתחתית טבלת המדינות מבחינת התמיכה שהיא נותנת לאזרחיה ביחס לתוצר המקומי הגולמי (התמ"ג).
ללא סיוע נרחב, עלול להיווצר אפקט דומינו של פשיטות רגל. עסקים יתמוטטו ובעקבותיהם יתמוטטו עסקים אחרים שנסמכו עליהם, וכך המשק כולו עלול להיכנס למשבר שיתקשה להתאושש ממנו. על המדינה להכניס את היד לכיס, כדי שבסופו של יום יישאר משהו באותו הכיס.
ישנם יותר מדי אבסורדים ותוכניות גדולות שמסתיימות במעט מאוד תועלת למי שזקוקים להן יותר מכל. כך בדבר הפטור מארנונה לשלושה חודשים עליו הכריזה המדינה, והחריגה ממנו מכולות שכונתיות או בתי מרקחת קטנים, אבל לא חברות ענק בינלאומיות דוגמת פייסבוק, גוגל ומיקרוסופט, או יצרני מזון גדולים שעסקיהם לא רק שלא נפגעו, אלא להיפך. היגיון מוזר שכזה של חיסכון על גבם של הקטנים והפגיעים תוך הוצאת תקציבי עתק על תאגידי הענק, חלקם אפילו לא ישראליים ורובם כמעט שלא נפגעו מהמשבר.
זה לא האבסורד היחיד. גם הערבויות שהמדינה העמידה לטובת הלוואות לבעלי העסקים, סובלות מאותיות קטנות בעייתיות שמקשות על מי שזקוקים להן לקבל אותן. אמנם המדינה אמורה להיות ערבה ל-85% מכספי ההלוואות, אך ערבות המדינה מוגבלת רק ל-15% מהסכום המצטבר של אותן הלוואות. כתוצאה מכך, הבנקים לא ממהרים לאשר הלוואות, מחשש שבמקרה של אי עמידה נרחב בהחזרתן, קו ה-15% ייחצה מהר מאוד והם יוותרו עם סיכון של 100% מסך ההלוואות שיוותרו.
אבל האבסורד הגדול מכולם הוא שהחלטות שהיו נכונות לחודש הראשון של המשבר גורמות לנזק בשלבים המתקדמים שלו. בעוד מדינות רבות קוראות לבעלי העסקים להימנע מפיטורי עובדים או מהוצאתם לחל"ת, ובתמורה מעבירות את דמי האבטלה למעסיקים על מנת שיסייעו במימון משכורות העובדים - ישראל לא עושה את "שינוי הדיסקט" הנדרש.
זהו ישראבלוף להמונים. רק שבמקרה הזה המדינה עלולה לגלות שעבדה על עצמה. היא חסכה פה, הכניסה אותיות קטנות שם - ובסופו של דבר לקחה מהמגזר הפרטי את החמצן התקציבי לו היה זקוק והביאה אותו לחדלות פירעון המונית שתיפול על כתפיה. משברים הם זמן לחשיבה מחוץ לתבניות הרגילות, וזה האתגר העומד כעת בפני המדינה - לפתוח את הכיס ולהציל את המשק, לפני שמגיפת הקורונה תהפוך למגיפת פשיטות רגל, מגיפה שבסופו של דבר תביא לפגיעה אנושה במשק ובכלכלת ישראל.
הכותב הוא עו"ד שי הולנדר גרוס - מומחה בתחום גביית חובות והליכי חדלות פירעון