נזכור את כולם? ישראל קוברת את גיבורי מלחמת העולם ה-2 בעודם בחיים

פולה ברקן
צילום: רויטרס, עריכה: שניר דבוש

(בווידאו: חגיגות יום הניצחון ברוסיה, 2017)

"ונזכור את כולם" זו קלישאה. בואו נודה בזה: לא נזכור את כולם, ולא ניסינו בכלל. בין שלושת ימי הזיכרון - לשואה, לחללי מערכות ישראל, ול-9 במאי (יום הניצחון במלחמת העולם השנייה) - לא נזכור את 200 אלפי היהודים שמתו בשורות הצבא האדום, ומעל שני מיליון יהודים ממשפחותיהם שנרצחו בשואת יהודי ברית המועצות באותו זמן. בשני ימי הזיכרון הראשונים אין מקום לסיפור לחימתם ושואתם של יהודי ברית המועצות, ואת השלישי פשוט לא ממש מציינים בישראל מחוץ לקהילת דוברי הרוסית - לא במוסדות המדינה, לא בתקשורת ולא במערכות החינוך. את המילים הללו אני כותבת מתוך תסכול עמוק, לאחר שהשבוע כנסת ישראל שכחה להכניס ללו"ז האירועים שלה המפורסם באתר הכנסת לטובת הציבור הרחב את יום הניצחון ה-75 על גרמניה הנאצית - יום בו היא עצמה הואילה להכיר כיום ציון ממלכתי ב-2017, באיחור של כ-30 שנה, כשמרבית הווטרנים כבר אינם בחיים.

כבת למשפחת עולים מברית המועצות, גם אני לא הכרתי מספיק את הסיפור, ולא הזדמן לי לשאול עליו בזמן. עליתי בשנת 1992 מאוקראינה, חונכתי במערכת החינוך הישראלית ופיקדתי במשך שנים בחיל החינוך והנוער, בו התנוססה בכל פינה הסיסמה "עם בונה צבא בונה עם". אך שנים לא הצלחתי לחבר בין סיפורי השואה במערכות החינוך הפורמאליות לבין סיפורי המלחמה ששמעתי מ"הסבתא הרוסיה שלי בסלון". שנים שלא חשבתי לשאול "איפה סבא?", והייתי עיוורת לאתגר שימור הזהות היהודית הבריה"מית שלי לצד זו הישראלית. כל כך רציתי להיות הכי ישראלית, ללא מבטא ועם נעלי שורש, ששכחתי את שורשיי היהודיים, שהביאו אותי ארצה.

הדרה מתמשכת. מצעד הווטרנים בירושלים (צילום: נועם מושקוביץ)

בפעם הראשונה הסיפורים החלו להתיישב לי בראש רק כשטסתי עם משלחת סטודנטים להכיר את החיים היהודיים בשטחי ברית המועצות במסגרת תכנית של הלל-ישראל. הסיפורים של סבתא קיבלו שם ומקום, ויכולתי לראות בדמיוני כיצד אבא שלה מגויס לצבא האדום לבלום את הכוחות הגרמניים, בזמן שהיא מפונה למקום מבטחים ב"אבקואציה" - הפינוי הגדול שהציל את מרבית יהודי ברית המועצות, שגם עליו לא למדנו כלום בבית הספר. כל מה שידעתי עד אז הוא שסבא רבא לייב יצא למלחמה, ומאז הלב של סבתא רבא נותר בודד, ולא חיברתי את זה לשום היסטוריה שלמדתי.

עוד בוואלה!

הקרב על הנרטיב: המלחמה בין רוסיה לפולין על זיכרון מלחמת העולם ה-2

לכתבה המלאה

בעקבות הביקור התחלתי לחפור בעברי, וגיליתי שבשואת יהודי ברית המועצות נרצחו קרוב ל-2.5 מיליון יהודים, עוד טרם הומצא "הפתרון הסופי" ולפני שנבנו מחנות העבודה וההשמדה במרכז אירופה. הם נורו בבורות מאולתרים בצדי הכפר, ואין אנדרטה או זכר לרובם, פשוט כי השלטון הסובייטי החליט שלא יהיה זכר לשואת היהודים. גם בישראל לא טרחו להשלים סיפור זה, ונדמה שמפות השואה עדיין ריקות בצידה המזרחי של אירופה.

וזה כואב, כי הווטרנים בעלייתם לישראל, מדינת היהודים, קיוו שהיא תתקן את העוול שגרם להם השלטון הסובייטי, ותכניס אותם לנרטיב הגבורה שלה - "משואה לתקומה". שכן, לפי תפיסתם, לולא לחימתם האמיצה עד אותו מאי 1945, סיום המלחמה בניצחון בעלות הברית, לא היה מתרחשים גם אירועי מאי 1948 והכרזת העצמאות. אך כמה רחוקות היו ציפיותיהם מן המציאות שפגשה אותם בישראל: מדינת היהודים קוברת במו ידיה את הווטרנים והווטרניות, הגיבורים והגיבורות היהודים של מלחמת העולם השנייה, על שלל עיטורי הגבורה שלהם, בעודם בחיים! עד שתקראו שורות אלו, הכנסת ודאי תתקן את הלו"ז הרישמי שפורסם, ועם הזיכרון הקצר שלנו נשכח וגם נסלח.

לא מנסים אפילו לזכור אותם. מצעד וטרנים בירושלים, 2016 (צילום: נועם מושקוביץ)

וטרנים יקרים ובני משפחותיהם, אם אתם קוראים שורות אלה, אני מבקשת מכם סליחה, אבל צריך שמישהו יגיד לכם את זה: כנראה לא יהיה מי שיישא את הזיכרון שלכם בישראל. "מוזיאון הלוחם היהודי במלחמת העולם השנייה" בלטרון ימשיך לעמוד כשלד בטון שומם, ריק מתוכן, ולא ייפתח לציבור גם בשנים הבאות בגלל חוסר תקציבים. רחובות חדשים לא יקראו על שמם של מיכאל, ראיסה, יפים או לידיה הגיבורים. אנחנו, הציבור הישראלי, נמשיך לחלוף באדישות על פני עשרות האנדרטאות המקומיות שהוקמו לאחר שנות ה-90. מועדוני הווטרנים המאולתרים שבניתם במו ידיכם יציגו את תמונותיכם על הקיר, בלי שמישהו יבוא לשמוע על תרומתכם להקמת המדינה. משלחות התלמידים לפולין לא יעלו על הדעת לחצות את הגבול לליטא, בלארוס או אוקראינה, ולגלות מקומות זיכרון נוספים, המספרים את סיפור השואה והגבורה הנשכח.

השנה לראשונה לא גם יתקיים המצעד החגיגי השנתי, בשל נגיף הקורונה, ותישארו בבתים ללא שום הזדמנות לקבל הכרה פומבית. סביר להניח שתמשיכו להיות מודרים מפנתיאון הגבורה הישראלי עוד שנים רבות. אולי יום אחד בעתיד תהיה החברה הישראלית במקום אחר ותחפש אחר סיפורים מעוררי השראה מכלל המגזרים המרכיבים אותה. ואנחנו נתפוס את ראשינו, בדיוק כמו שעושים בימים אלו יוצאי צפון-אפריקה, בחרטה על כך שלא הנצחנו בזמן את הסיפור, התרבות והמורשת שלנו. בואו ננסה למנוע את זה, ולפחות השנה, בה הווטרנים לא יצעדו במצעדים המסורתיים ב-9 במאי בגלל הקורונה, נקדיש רגע להכיר ולהוקיר את סיפורם.

הכותבת חברה ב"בריגדה התרבותית", התארגנות למען שילוב סיפורם של יוצאי ברית המועצות בתרבות הישראלית

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully