אחרי שהוליכו שולל את הבוחרים, גנץ ואשכנזי חתמו על המסמך השערורייתי מכולם

אם בג"ץ לא ישנס את מותניו להציל את ישראל, יכניס בני גנץ בקרוב תואר חדש למילון הפוליטי של ישראל - הרמח"ל, ראש הממשלה החלופי. מונח צופה פני עתיד קרוב למדי ועם זאת חמקמק, ככל אופק תחת שמי בנימין נתניהו. תואר אחד משלושה, לצד שניים בהווה, ממלא-מקום ראש הממשלה ושר הביטחון, בממשלת בושה וחרפה, סיאוב ותככים, נתניהו וגנץ, הכפופה לדרג העליון - שרה ויאיר.

עד אתמול נזכר בלוח השנה לדיראון ה-20 באפריל רק כיום הולדתו של השטן הגדול, אדולף היטלר. לגנץ ולנתניהו, בבואם לחתום על החוזה להפרת החוזה בין גנץ לבין בוחריו, לא הייתה תבונה מספקת להמתין ליום אחר. הם הזדרזו להמריא לדרכם המשותפת על דפי המסמך השערורייתי ביותר בתולדות המדינה, זה המייצר ממשלה בגודל של חצי כנסת - לגיון השרים - ומייבא מנורבגיה כנסת בגודל של מרכז ליכוד, ואורז אותן עם סידורי הדיור והאבטחה של משפחות נתניהו וגנץ.

מסמוך המעון כרמח"ל חשוב לגנץ. לפני 15 שנה הצילה אותו הניירת, כשחקירת מצ"ח אישרה תלונה על גמול שניתן לו שלא לפי התקנון כשעקר לצפון כאלוף הפיקוד, אבל הפרקליט הצבאי הראשי, אביחי מנדלבליט, טיהר אותו מכל רבב פלילי ומשמעתי והטיל את מלוא האחריות על האלוף שחתם על האישור, ראש אכ"א גיל רגב.

שמעון פרס ויצחק שמיר קדמו לנתניהו ולגנץ בהקמת ממשלה כמו-שוויונית, כולל סעיף הסכמה משותפת על תפקידים ביטחוניים ודיפלומטיים בכירים, אבל פרס ושמיר לא עסקו במינויים במערכת החוק (בכך התערבו, בלי הסכם אך מתוך הגנה הדדית, רק לאחר שנתיים, כשהתגלעה פרשת קו 300 וברצותם להיפטר מהיועץ המשפטי יצחק זמיר ולמנות תחתיו את השופט הרך יוסף חריש). שמיר ופרס גם לא התייחסו בזלזול לתפקיד שר הביטחון - מראש נקבע שיצחק רבין יכהן בו כל ארבע שנות הממשלה.

עכשיו בא גנץ ואומר שגם 18 חודשים, מתוכם ששה ראשונים של חירום-קורונה, מספיקים לשר ביטחון שאצה לו הדרך לראשות הממשלה. עוד לא יחמם את הכסא, ויילך הלאה, ובמקומו יבוא שוב שר ביטחון לשנה וחצי. זה התר"ש, תוכנית רב-שנתית, של גנץ ושל גבי אשכנזי. מופת מפוקפק של יציבות במערכת ביטחונית שתיקלע בהכרח לטלטלה תקציבית קשה.

אמנם היו שרי ביטחון קצרי מועד (פנחס לבון, מנחם בגין, משה ארנס בתקופתו הראשונה ובמיוחד השלישית, אהוד ברק בהיותו גם ראש הממשלה, שמיר, עמיר פרץ, נתניהו, נפתלי בנט), אך איש מהם לא נכנס לקומה השנייה בבניין 22 הישן של משרד הביטחון, המנציח כיום את פרס, או לקומה ה-14 של מגדל הקריה, כשהשעון קוצב בוודאות את זמנו ונוקב בשם יורשו. לצה"ל יהיו בעת ובעונה אחת שלושה אדונים פוליטיים - נתניהו, גנץ ואשכנזי. בתוך המשולש ייקבע תחילה סגנו השני של הרמטכ"ל אביב כוכבי, ככל הנראה אלוף פיקוד הדרום הרצי הלוי, ובהמשך - לקראת סוף 2022 - גם הרמטכ"ל הבא, שוב ככל הנראה הלוי.

צה"ל אוהב להצטייר כבועה אטומה לפוליטיקה. תיאור פשטני תמיד, ומה עוד שהסכם נתניהו-גנץ עוסק גם בגיוס חרדים לשירות חובה, והפעם הוא מגוחך שבעתיים כי גנץ ואשכנזי יצאו ממנו לפני חמש ותשע שנים, בהתאמה, וכל תפארתם כפוליטיקאים חדשים הייתה על המסלול הצבאי שפסגתו בדרגת רב-אלוף. בוגדנותם בבוחריהם, בהפרת נדר המאבק בנתניהו ובלהיטותם לחבור לשחיתות, ריסקה את יומרת הצבא לייחס לקצונה ערכי מוסר; הרי לא יתכן שהתכונות השליליות שגרמו לשניים לתפנית של החודש האחרון נוספו לאופיים רק לאחר שפשטו את מדי הרמטכ"ל, כצדיקים צבאיים שנכנעו לפיתויי הכרך בצאתם משערי הקסרקטין.

מאז קידומו לדרגת תת-אלוף, כ-20 שנה לאחר שהתנדב לצנחנים, גנץ התמחה במילוי מקום. ביחידת הקישור ללבנון ובאוגדת יהודה ושומרון - עדיין בסכנה, לא פחות מהלוחמים ומפקדיהם הישירים. אחר כך, עם הפנים למעלה, זכה מן ההפקר, עד שבפוליטיקה היה להפקר בעצמו.

פטרונו הראשי, שאול מופז, משח אותו לאלוף, כמפקד גיס בצפון תחת מפקד הפיקוד אשכנזי ובהכנה להתמנות תחתיו כשאשכנזי התקדם לסגנות הרמטכ"ל. זה כבר היה השלב השני במה שחבר משותף של אשכנזי וגנץ מתאר כ"יחסים פרוידיאנים" ביניהם. בין שני מפקדי האוגדות שלו בלחימה נגד חיזבאללה העדיף אשכנזי בעליל את משה (קפלן) קפלינסקי, מחטיבתם גולני, על פני הצנחן גנץ, שנקרא לדגל כשנהרג ארז גרשטיין, אף הוא מגולני. קפלינסקי מבוגר מגנץ בכשנתיים והיה לאל"מ ולתא"ל לפניו, אבל הצנחן מופז הציב אותם על קו אחד כאלופים בדרגה (קפלינסקי כמזכיר צבאי של ראש הממשלה אריאל שרון) ובפיקוד (גנץ בצפון, קפלינסקי במרכז).

כאשר שרון ומופז האיצו את מינויו לרמטכ"ל של סגן הרמטכ"ל השני של בוגי יעלון, דני חלוץ מחיל האוויר, התמנה קפלינסקי לסגן. עתידו של גנץ טרם הובהר, גם לא אם בכלל יש לו עתיד. אשכנזי, הסגן הראשון והמאוכזב של יעלון, רצה להישאר במערכת; הוא היה בן 51, עם סיכוי לסבב נוסף כמועמד. מופז הבטיח לו כל תפקיד, חוץ מהשניים שאשכנזי ביקש - ראש אמ"ן או מנכ"ל המשרד. אפשר שהיה זה פרי ניסיונו האישי של מופז כרמטכ"ל, שחשש שאלוף בכיר כעוזי דיין יכרסם במנהיגותו.

רגע לפני שאשכנזי ראה את הדלת נטרקת בפניו, באו לביתו שני חברים מגולני, גדי איזנקוט וגבי סיבוני. הם הפצירו בו להישאר בצבא כמפקד זרוע היבשה, למעשה שני רק לרמטכ"ל לבדו וסמכות יבשתית עליונה. אילו נענה להם, לא היה לגנץ תפקיד פנוי ונאות, אף שחזקה על מופז שהיה פועל למענו כפי ששרון פעל למען קפלינסקי. אשכנזי סירב וגנץ התמנה ליבשה, במגמה - לעולם אין ודאות - לכהן כסגנו השני של חלוץ ולהתמודד לקראת סוף תקופתו עם קפלינסקי על תפקיד הרמטכ"ל.

כהונת חלוץ עלתה בעשן בלבנון, בין השאר לאחר שההסתייגות מתפקודו של אלוף אודי אדם בצפון גרמה לרמטכ"ל לחפש לו ממלא-מקום ללא הדחה. המועמד הטבעי והזמין, ללא תעסוקה רבה, היה גנץ שבזרוע היבשה, אלוף הפיקוד עד לפני חודשים מעטים. כשאדם איים להתפטר, נגנז רעיון גנץ ונשלח קפלינסקי, כביכול כנציגו של חלוץ. אדם השהה קצת את התפטרותו. עכשיו, אם אכן תוקם הממשלה, יפגוש אותו גנץ במשרד הביטחון כמנכ"ל של ארבעה שרים (יעלון, אביגדור ליברמן, נתניהו ובנט) בארבע שנים.

קפלינסקי, שקיווה להישען על תמיכת ראש הממשלה אהוד אולמרט, היה המועמד הפנימי המוביל לרמטכ"ל, אך שר הביטחון פרץ התעקש להחזיר לצה"ל את מנכ"ל משרדו, אשכנזי. קפלינסקי הודיע על פרישתו ועיכב אותה עד לאחר השמדת הכור הסורי. לכאורה, לפי ההבנה הנושנה מימי שרון, מופז וחלוץ, הסגנות - ואיתה גם המועמדות לרמטכ"ל, כעת כבר לאחר אשכנזי - נשמרה לגנץ, למרות חלקו במוכנות הלקויה של כוחות היבשה ללבנון, אך אשכנזי לא רצה בו.

אשכנזי העדיף להחזיר מהנספחות הצבאית בוושינגטון את דן הראל, קצין תותחנים שהיה סגנו של ראש חטיבת המבצעים אשכנזי במטכ"ל בשנות ה-90 ומפקד אוגדת מילואים תחתיו בפיקוד הצפון. ממושמע, מרובע, נוח לאופיו החשדני של אשכנזי, ללא שאיפות לקידום הנוסף והסופי. הראל, בן 52 ולקראת פרישה, בא לשנתיים. עדיין יהיה לאשכנזי סגן שלישי, מועמד מוביל לרמטכ"ל, אך נתיב הקידום של גנץ נראה סתום. הוא ישב במפקדת זרוע היבשה וליבו מר על אשכנזי שקיפח אותו. באין לו תפקיד אחר יצא כנספח צבאי לוושינגטון, שם לא סבל עוד בשנת לימודים.

עד שהגיע זמנו של הראל לקיים את הודעתו שבסתיו 2009 יפרוש ויהי מה, כשהוא מנופף בכרטיסי טיסה משפחתית, השתנה הנוף הפוליטי מעל אשכנזי. שר הביטחון היה אהוד ברק וראש הממשלה - נתניהו. שניהם נמצאו במסלול התנגשות עם הרמטכ"ל, שהכין בהוראת ממשלת אולמרט יכולת צבאית נגד הגרעין האיראני, אך המליץ להפעיל אותה רק כמוצא אחרון. אשכנזי גם חלק על הגדרת כפיפות הרמטכ"ל לדרג המדיני. לא על עצם הכפיפות, אלא על המיקוד האישי בשר הביטחון, להבדיל מהקבינט שהתפלג ארבעה מול ארבעה ומנע תקיפה.

ריכוז בניין הכוח נגד איראן הוטל על סגן הרמטכ"ל. זו הייתה סיבה נוספת, לא ראשית, לחשיבות איושו של התפקיד שבסבירות גבוהה יוביל לתפקיד הרמטכ"ל. כשאשכנזי ביקש למנות לסגנו את אלוף פיקוד הצפון איזנקוט, מחצית המשמעות הייתה ברורה מאליה לכל - איזנקוט כרמטכ"ל הבא - ומחציתה נודעה רק למעטים, כי איזנקוט התייצב, ביוזמתו, בצד המתנגדים לתקיפת איראן. ברק, שהעריך אישית ומקצועית את איזנקוט, לשעבר מזכירו הצבאי, לא רצה בו כסגנו של אשכנזי. המועמד שלו היה אלוף פיקוד הדרום יואב גלנט, שלזכותו נזקפו סגנונו ההתקפי ויחסיו הרעים עם הרמטכ"ל.

על גנץ, שבמרחקים, לא דיבר איש - עד שאיזנקוט, בקדימון למה שיתרחש לאחר שנה וחצי בסיפור מינוי הרמטכ"ל כשגלנט נפסל, העלה את שמו כמועמד פשרה, לשבירת הקיפאון בין אשכנזי לברק. אשכנזי לא התלהב, אך התרצה לוותר על איזנקוט ולאמץ את גנץ, לטובת שלום בית עם ברק. נדרשו שבועיים-שלושה וסיוע של אמנון ליפקין-שחק לביטול התנגדותו של ברק. ועדיין, בשנה הבאה, הוא דבק בגלנט ופקפק בהתאמת גנץ לפיקוד על צה"ל. לפקפוק זה, שבלשכת ברק טרחו להאדיר כדי לשפר את סיכויי גלנט, היו שותפים נוספים, אם כי לא גנץ עצמו וגם לא איזנקוט. באופן נדיר למדי הודיעו שני אלופים נוספים, אבי מזרחי בפיקוד המרכז וגדי שמני מהנספחות בוושינגטון, שגם הם רוצים (איש מכל אלה, פחות מכל איזנקוט, לא הסכים לכהן כסגנו של גלנט, והוא נאלץ להחזיר מהאזרחות את אלוף יאיר נווה, עובדה שהכבידה במהרה על הרמטכ"ל-בהפתעה גנץ).

אשכנזי לא היה מעורב במינוי יורשו. אצל ברק היה רק משקל שלילי להמלצתו או לחשד קרבה אליו, שאם לא כן, טבעי שבהיפסל גלנט ולמשמע נימוקי איזנקוט מדוע עדיף למנות אלוף שהתנסה בסגנות - כלומר לא הוא עצמו - היה קפלינסקי מוחזר מהאזרחות. אבל גנץ לא השתחרר מהמשקעים ביחסיהם. לכן, ההקבלה ביניהם לבין רבין ומפקדו שהיה לכפוף לו, יגאל אלון, שהתבקשה עם הקמת כחול לבן, אינה עמוקה: גנץ אינו רבין, אשכנזי אינו אלון, ועם כל מעורבותם של רבין ואלון בפוליטיקה של מפא"י ואחדות העבודה ורפ"י (בן גוריון, דיין, פרס) - לשפל שאליו דרדרו גנץ ואשכנזי את ערך המטבע של ההבטחה הציבורית לא הגיעו קודמיהם מעולם במריבותיהם זה נגד זה וביחד נגד יריבים חיצוניים.

האלופים ששירתו לצד אשכנזי וגנץ פרשו מצה"ל ומהמערכת, למעט אדם שבמשרד וגלנט שיישב איתם בקבינט בחירוק שיניים (אך שהואיל לצייץ תמיכה במינוי אשכנזי לשר הביטחון, כמחיר הקמת הממשלה). הקצונה הבכירה, המוכרת היטב, עלתה קומה. כוכבי היה ראש חטיבת המבצעים אצל אשכנזי ומועמדו לראש אמ"ן, תפקיד שמילא בעיקר אצל גנץ. ההרכב המסתמן בצמרת משחזר חלקית את "צוק איתן". שוב נתניהו, שוב גנץ, שוב כוכבי, שוב איל זמיר (אז מזכירו הצבאי של נתניהו, כעת סגן הרמטכ"ל).

בהפעלת הכוח התכנסו לבסוף נתניהו ואשכנזי ובהמשך נתניהו וגנץ לדפוס דומה. מה גם, שהנסיבות השתנו, בהגיע ממשל אובמה והאביב הערבי והמו"מ על הסכם הגרעין עם איראן. גנץ, כרמטכ"ל, הקים את מפקדת העומק - שלא שגשגה מאז - ואת האוגדה המרחבית 210 בגולן בנפרד מהאוגדה המשוריינת 36 והשיק לפני שבע שנים את המב"ם, המערכה שבין המלחמות, בתקיפות סמויות, חשאיות וגלויות, כשהפרסום תלוי בגחמת נתניהו. עכשיו, כשהקורונה היא איראן החדשה, לא צפוי מתח מיוחד בחוגי ההכרעות, מהרמטכ"ל דרך שר הביטחון שהוא הרמח"ל וסופר 18 חודשים לקידום ועד לקבינט ולעומד הן בראשו והן לדין.

למשרד החוץ תחת אשכנזי, הוא בירושלים וליבו בתל אביב, תהיה אותה משמעות אפסית שהייתה לו תחת נתניהו וישראל כ"ץ והמנכ"ל יובל רותם, ולא רק מפני שאו"ם-שמו"ם הפך בתקופת הקורונה לאו"ם-זום. שירות החוץ התפורר. הדיפלומטיה הישראלית נקברה תחת ההריסות. היחסים עם השליטים העיקריים נשארו בכיסו של נתניהו. השגרירים בבירות הנחשקות, שאליהן צורפה משום מה קנברה (אולי רותם רוצה לברוח בחזרה לאוסטרליה), יהיו בכירי הליכוד שיסולקו מהממשלה במבצע פינוי-פיצוי ועקבותיהם יאבדו.

עד שנדבקו מנתניהו, ייחסו לו גנץ ואשכנזי לא סתם שחיתות, אלא פגיעה מושחתת בקודש הקודשים של הביטחון. הם התמרמרו על שראש הממשלה העז להסתיר מהרמטכ"ל (גנץ) ומשר הביטחון (יעלון) את מהלכיו בפרשת מכירת צוללות גרמניות לישראל ולמצרים. הקמת ועדת חקירה שתצלול למעמקי הפרשה ותדוג בתיק 3000 ממצאים למעורבותו המוכחשת של נתניהו הייתה סיסמת הקרב של גנץ ואשכנזי בבחירות, בבחירות ושוב בבחירות. ומה עכשיו? מה יהיה על ועדת החקירה? השחיתות התפוגגה? החיילים והאזרחים יכולים להירגע, זו הייתה אזעקת שווא? או שכמו לכל צוללת, גם לכל אדם יש מחיר.

גנץ אולי לא יחוש בבוז העמוק שרוחשים כלפיו אזרחים רבים, במדים ובלעדיהם, בשובו לאולם דיוני המטכ"ל שהעביר לאיזנקוט בינואר 2015, כאשר כוכבי ילווה אותו לשם, אלופי המטכ"ל יקומו לכבודו והמזכיר הצבאי החדש, אולי מי שהיה עוזרו כרמטכ"ל יקי דולף, יתיישב לצידו. הקצינים לא השתגעו לוותר על קידום לטובת השמעת עמדה ערכית. הם למדו לקח מעשי ממפקדם לשעבר, שהוליך שולל מיליון ישראלים ויותר והפיק מכך רווח אישי נאה, הוא וקודמו כרמטכ"ל. סמכות מוסרית לא תהיה לו, לממלא מקומו של מי שהיה בעיניו עד עתה המושחת הראשי, כשיתיימר להטיף להם ולחיילים שלא יאמינו למילה שתצא מפיו, אבל למי אכפת, העיקר מבחן התוצאה והשורה התחתונה. ואשר לכל אם עבריה, זאת המצוטטת על הקיר בחלקיות מסלפת מבן גוריון, שתדע שאינה יודעת דבר, שתשב בשקט, תשלח את בניה לצבא ותניח לנתניהו, גנץ ואשכנזי לעסוק בתככיהם.