בקרוב יושתל שבב זעיר, "שובב" בכינוי הצופן של מעבדות אמ"ן, של כל ישראלי. בזרוע השמאלית או בשוק הימנית - תינתן בחירה, בכל זאת - דמוקרטיה. השבב האלקטרוני ישדר למרכז השליטה, באמצעות לוויין שאינו נם לרגע, את מיקומו של האזרח, לא רק בביתו או מחוצה לו, אלא גם באיזה חדר הוא נמצא, ובגרסה המשוכללת, היוקרתית, אף באיזו תנוחה.
זה יהיה הכרח פולשני בל יגונה, כי למרבה הצער הוכח שאין לסמוך על התבונה והמשמעת של הישראלים. אומרים להם להישאר בבית ולא להכניס אורחים, מסבירים להם בטובות, והם עושים מה שמתחשק להם. כל אחד נשיא, כל אחד ראש ממשלה. יש מדינות שמאיימות באזיק אלקטרוני. כאן זה לא יפעל. ימצאו שיטה לנטרל אותו, להשתחרר ממנו מעשה הודיני ולתלות אותו על הכלב או הקולב. רק שבב. מתחת לעור. קצת כואב בהתחלה, ומתרגלים.
זאת המסקנה המתבקשת מהופעות נציגי הרשות המבצעת שלשום בפני שתי הרשויות הנוספות - בכנסת ובבג"ץ. הצעות החוק שעליהן הגנו משרדי הבריאות והמשפטים, להצדקת הפיקוח על אזרחים שאינם עבריינים וטרם נחשדו בכוונת זדון, מתבססות על ההנחה שהשלטון חף ותם והנתינים הם פושעים שעדיין לא נלכדו. הפוך מהמציאות הישראלית.
לקריאה נוספת בנושא
אוכף החוק אמור להיות צייד, לא דייג: קם חשד לעבירה, מצמצמים את רשימת החשודים וצדים מתוכה את העבריינים כהגדרתם, אם יואשמו ויורשעו. לא זורקים רשת וממתינים לראות מי עולה בה. הסמכת היתר של המשטרה ושב"כ הופכת ציד לדיג.
בשנותיו הראשונות של שירות הביטחון הכללי, מתבייש האתר הרשמי של השב"כ להודות, "הוטלו עליו גם משימות הנוגעות לענייני הפנים של המדינה, אותן הגדירה הממשלה כמשימות לאומיות המקרינות על חוסנה של המדינה. בהן: מלחמה בשוק השחור בתקופת הצנע, הברחות מחו"ל (בעיקר שטרי כסף מזוייפים), סיוע למשטרה במניעת הפרות סדר של תושבי המעברות שמחו על קיפוח עדתי וכלכלי של עולים חדשים ואשר הוסתו על ידי גורמי אופוזיציה, סיוע למשטרה נגד פעילות אלימה של מתנגדי הסכם השילומים עם גרמניה, מאבק נגד השבועון 'העולם הזה' מחשש שישחית את מידות קוראיו ובעיקר הנוער".
מה שאיסר הראל בשב"כ והמפכ"ל יחזקאל סהר במשטרה עשו בהוראת בן-גוריון לפני שישה-שבעה עשורים, בנימין נתניהו מצפה היום מנדב ארגמן בשב"כ וממוטי כהן, ממלא המקום שלא יסרב להתמנות למפכ"ל, במשטרה. חוק השב"כ, שמותר לפקפק אם הוא מונה גם את בריאות הציבור בין משימות השירות, לא יגן על ארגמן: שופטי בג"ץ, כהרגלם בכל הדורות, אינם מתנדבים לשאת באחריות להחלטה שנציגי המדינה מתייגים את מחירה בחיי אדם.
כדי להפיח בהלה ולנפח נתונים, מסלפים דברי ההסבר לאחת מהצעות החוק את המצב המעודכן של התחלואה מקורונה וטוענים ש"קצב ההדבקה בעלייה". אשר למספרים, היו עד כה כ-180 אלף חייבי בידוד לשבועיים, מלאים או חלקיים, של דגירת הנגיף. כמו כן, כ-12 אלף חולים, רובם המכריע קלים - חולה על כל 15 מבודדים. דקירה מדגמית של המבודדים, לבירור הציות לצו, העלתה שאחד מ-7-6 מהם נעדר מביתו. כלומר, השפעתה של הפרת הצו מזערית, כאחוז בלבד.
כנגד פרצה זניחה זו, המשולה לרבע רחוב בבני ברק, מנחיתה הממלכה מהלומת מחץ בשני אגרופיה, המשטרה ושב"כ. הנתונים שייאספו מספקי התקשורת - בעיקר חברות הטלפון הסלולרי - יוצלבו, יפולחו ויוזנו למסופונים אינם כוללים רק שם, מען, מספר זהות, מצב משפחתי וחשבון בנק. אחד מהם עוסק ב"אמצעי התשלום", משמע כרטיס האשראי. מכאן שהמבקש לחמוק מהפיקוח ייטיב להשאיר בבית, בנוסף לטלפון האישי, גם את הכרטיסים הרשומים על שמו, כי שימוש בהם יסגיר את מסלולו. מומלץ להצטייד בתחליפים - טלפון אחר, כרטיס של בן משפחה, מזומנים.
בדיון בכנסת - בבוקר בוועדה המסדרת, בהמשך היום במליאה - נשמעו שני שוטרים שהיו לפוליטיקאים, הניצבים בדימוס יואב סגלוביץ' ומיקי לוי. אפשר היה לצפות מהם שיתמכו בהתלהבות בחיזוק המשטרה, כך שתסגור את הפער לעומת שב"כ, כפי שהיא מתאמצת לעשות בתחום מחקרי התקשורת. אמנם משניהם רק סגלוביץ', כמו משה מזרחי לפניו, היה מפקד יחידת חקירה ארצית ולבסוף ראש אגף החקירות, אבל גם ללוי, שכמפקד מחוז ירושלים הפעיל ימ"ר עם יכולות ציתות ומעקב, ניסיון בהשגת מידע בשיטות הסמויות מהעין. והנה, החוקרים שהיו לח"כים התנגדו להצעות החוק המתנכרות לחזקת החפות של המבודד ודורשות ממנו להוכיח שלא חטא.
סגלוביץ', שהגיע בשנות ה-80 כפרח-משפטנים לתביעה המשטרתית, הזכיר שתכלית גילוי העבירה היא הגשת כתב אישום נגד החשוד. לשם כך יש לאסוף ראיות. איכון סלולרי הוא רק קצה-חוט, או קצה-אלחוט, מבוא לחקירה ולא סופה. מכל הסיבות הידועות: שגיאה, תקלה, תחבולה - אפשר לשלוח את הטלפון לעיר אחרת כדי לייצר אליבי. האיכון מתעד, לכל היותר, היכן היה הטלפון, לא בעליו. כשהוא מצויד בנתון ראשוני זה מזמן החוקר את החשוד לתשאול פנים-אל-פנים בתחנת המשטרה; או, בתיאור הרגשני של הצעת החוק להארכת מעצרים גם ללא התקדמות בחקירה - שהיא עילת המעצר - מחשש שהחוקרים, העצורים או העדים יידבקו, בגביית וידיאו של גרסה, כי מתחת למסכה במפגש הקרוב קשה להבחין בשפת הגוף והפה של הנחקר (והוא אינו נבהל מהפחדותיו של החוקר הרעול כמותו). לחגיגת הארכת המעצרים ללא התקדמות בחקירה הוזמנו, בנוסף למשטרה, גם מצ"ח ורשות ניירות הערך. כל זה לא לטובת המאבק בקורונה, כפי שנטען בניטור הבידוד, אלא רק בגלל הנגיף.
אם היו בכלל תשאולי חשודים בהפרת הבידוד, לקראת ניסוח כתבי אישום בפרקליטות, מידע מוסמך על כך לא נמסר לכנסת. ברור מדוע: הנפנוף באיכון נועד בעצם להרתעה. בחלוף המשבר, ייסלח לחשודים בהפרה. התקדים: ביטול כתבי האישום נגד המפגינים האלימים שפעלו ב-2005 לסיכול פינוי ההתנחלויות מעזה ומצפון השומרון.
כדי לייצר הרתעה, נחוצה חזית אחידה ואמינה. היא התמוטטה ברגע שנתניהו הפר מול המצלמות את חובת הבידוד שבעקבות מגעיו עם החולה המאומת יעקב ליצמן. בתודעה הציבורית, התנהגות נתניהו סתרה את הציפיה ממנו - כביכול, קיימת עדיין ציפייה כזו מנאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים - להחיל על עצמו את ההנחיות הכלליות שלא לארח. זה הפן הבסיסי, שהעיב גם על ליצמן ועל הנשיא ראובן ריבלין. אבל במקרה של נתניהו, האירוח של בנו אבנר גם היווה הפרה של צו הבידוד. הפרה מוכחת, כי משפחת נתניהו, בלהיטותה הנמהרת להצטלם, סיפקה את התיעוד להפרה, בלי רחפן או נקישת שוטר בדלת.
בידוד אינו מתמצה במעצר בית: הוא "אין יוצא ואין בא". הרי המטרה היא מניעת הדבקה, שלילת החשש שהמבודד נדבק מחולה מאומת וידביק הלאה, בין כעובר אורח ובין כמארח.
מה שמותר לנתניהו, מותר לנתינים
אם לנוכח הפרה כזו אין ענישה, גם אין הרתעה. הפרקליטות, החרדה כל כך מהפרת צווי הבידוד, שותקת. ממלא-מקום פרקליט המדינה, דן אלדד, הפיץ עד כה לעיתונות רק הודעה אחת על פתיחה בחקירה - נגד "הממד החמישי", בלי בני גנץ (אך באופן שה"בלי" יעומעם והגנץ יובלט), ערב הבחירות לכנסת. אלדד לא כינס אצלו דיון על חקירה נגד נתניהו; עד כדי כך אינו רודף צדק. והממונה עליו, היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט, שסמכות ההחלטה על חקירת ראש הממשלה בידיו, משתמט כדרכו מכל תגובה עניינית. לנוכח זילזולם של נתניהו ומנדלבליט בהפרת צו הבידוד, תהיה לחייבי בידוד שייחשדו בהפרתו טענה רצינית של איפה ואיפה.
מה שמותר לנתניהו מותר לנתינים. כל אזרח הדואג לבריאותו וחושש להדביק ולהידבק פועל לפי ההיגיון שביסוד צו בריאות העם. אם נתניהו מעניק לעצמו פטור "ביום האחרון של הבידוד" - אף שיש והוראת בידוד נוחתת על אזרחים גם ביום ה-13 מתוך ה-14, לפי קצב החקירה האפידמיולוגית - יעשו גם אחרים לעצמם דין פרטי, ביומיים-שלושה-ארבעה האחרונים. אסור לסבול אכיפה בררנית, מתחנפת לשררה. כשאין חיסון, גם אין חסינות.
בהקבלה למלחמת שב"כ בשוק השחור בשנות ה-50, ההפרה מנקרת העיניים של נתניהו כמוה כתפיסת שר הקיצוב דב יוסף מבריח במכוניתו עוף אסור מהלול הכפרי אל המטבח העירוני. אילו כך אירע ופורסם אז, יוסף היה מתפטר בבושת פנים. אם נתניהו יצולם מבריח עוף, היחיד שאולי יתפטר, או לפחות יתנצל, יהיה העוף.
אחד השותפים לאחריות לכך הוא גנץ, שאינו מוקיע את נתניהו על אישומיו וחטאיו, כי הוא נמצא אצלו בריאיון עבודה אינסופי, משל היה השוטר הדופק על דלתו של מפר חובת בידוד ושואל אותו מה הוא מציע לו. גנץ העתיק מדונלד טראמפ את "אמריקה פירסט" ותירגם את הסיסמה ל"ישראל לפני הכול". הוא מנסה לגנוז את השורה החשובה מכולן, "מדינת ישראל נגד בנימין נתניהו", שם ישראל לפני נתניהו ולעומתו. פוליטיקאים, כשאר האדם, מתנהלים בשיטת ניסוי וטעייה. גנץ דילג הישר לשלב הטעייה.
לכן חשוב כל כך השידור החלוצי מבית המשפט העליון שלשום, כמעט כמו "מר ווטסון, בוא הנה, אני רוצה לראות אותך", של אלכסנדר גרהם בל: ההבנה שגם בג"ץ יכול להציע שעות מסך המתחרות בקש וגבבה של תוקפיו בפוליטיקה, להתקלף מציוצי הרשע של המאחלים לזקנים "מהמחנה שלכם" למות מקורונה, להראות לכל אזרח את הרצינות והבקיאות של הפעלת מאזני הצדק, בלי תיווך מוטה, להנגיש לאוכלוסייה רחבה מה שהוצנע ממנה עד כה - תפקידה של הרשות השלישית, השופטת, כששתי האחרות שבויות בידי אותו שלטון מושחת בעליל. גם כשהשלטון הופך את המשטרה והשב"כ לוועדת המעקב אחר האזרחים, יש מי שעוקב אחר השלטון ומרסן את רעבתנותו.
זהו מהלך משמעותי של נשיאת העליון אסתר חיות, כצד בעל כורחה בבית הדין של דעת הקהל. הוא חשוב במיוחד כשנאשם בפלילים רוקח - בעזרת יריבו שהשתעבד לו ובאין מפריע - מינויי תובעים ושופטים; והוא חיוני כפרק ראשון בסדרה. בפרקים הבאים: בג"ץ דן בפסילת נתניהו להרכבת הממשלה ובית המשפט המחוזי בירושלים משיק את משפטו בשלושת התיקים נגדו.
(עדכון ראשון: 19:40)