פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מ"רק שפעת" ל"מלחמת עולם": הזגזוג המסוכן של טראמפ במאבק בקורונה

      בתחילת המשבר הבטיח נשיא ארה"ב שיהיה חיסון בתוך זמן קצר, והמעיט בחומרת הנגיף, רק כדי לשנות את עמדתו שוב ושוב. המספרים המבהילים האחרונים והחשש מהפסד בבחירות בנובמבר גרמו לו להבין שעליו לשנות את הטון. לפחות לבינתיים

      מ"רק שפעת" ל"מלחמת עולם": הזגזוג המסוכן של טראמפ במאבק בקורונה
      צילום: רויטרס, עריכה: אביחי ברוך

      אחד המאפיינים הבולטים ביותר של נשיאות טראמפ היא חוסר העקביות שלו, הזגזוגים וקבלת החלטות על בסיס תחושות בטן או פרשנויות ברשת פוקס. זה לא פסח על אופן טיפולו במגיפת הקורונה, שבה זלזל בתחילה, התעלם מפעמוני האזהרה שבהם צלצלו בכירי המודיעין האמריקני והתפעל מסין. כל זה עתיד להשתנות כמה וכמה פעמים, במחיר חיי אדם רבים, מיתון כבד ואולי גם בהפסד בבחירות בנובמבר.

      "זה כמו שפעת", הבטיח טראמפ ב-26 בפברואר, בתדרוך היומי שהוא מעניק בבית הלבן לצד כוח המשימה למאבק בקורונה. "זה קצת כמו השפעת הרגילה שיש לנו חיסונים נגדה. בסופו של דבר יהיה לנו חיסון לזה תוך זמן די קצר". זו הייתה משאלת לב של הנשיא, כי התחזיות האופטימיות ביותר מדברות על מרחק של חודשים רבים לפני שיהיה חיסון לקורונה.

      המנטרה הזו, שנשמעת פחות ופחות מצד מתנגדי אמצעי הסגר מאז שהתגלו ממדיה של המגיפה, נאמרה כדי להרגיע את השווקים. היא לא מנעה את נפילתם ואת אחד החודשים הגרועים ביותר של וול סטריט מאז ומעולם. כל זב-חוטם יוכל להסביר שאם הכלכלה תהיה מרוסקת, סיכוייו של הנשיא לנצח יצנחו יחד עמה.

      נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ בתדרוך לכתבים בבית הלבן בנושא מגפת נגיף הקורונה. 01 באפריל 2020. (רויטרס)
      מנסה להעביר את האחריות לסין. טראמפ בתדרוך בבית הלבן, השבוע (צילום: רויטרס)

      ב-18 במרץ הנשיא שינה את הטון, ולא בפעם האחרונה. הוא הכריז על עצמו כ"כנשיא בתקופת מלחמה" ותיאר "מצב קשה במיוחד", אחרי שסירב בתחילת המשבר "לסגור את המדינה" ולהוציא הנחיות לבלימת התפשטות המגיפה. מספר הנדבקים והמתים הלך ונערם, ובתי החולים זעקו שהם קורסים תחת נטל החולים וכי חסר להם ציוד רפואי, ממסיכות ועד מכונות הנשמה. מושלי המדינות התנהלו בניתוק מהממשל האדיש, וטראמפ החל לחוש בלחץ. הוא הבין שהנגיף לא פוסח על מדינות רפובליקניות או כאלו שהוא חייב לנצח בהן בנובמבר.

      התפנית בעמדתו, שזיכתה אותו לכותרות אוהדות בכמה מכלי התקשורת השנואים עליו ביותר, לא שרדה זמן רב. אפילו ד"ר אנתוני פאוצ'י, הגורם הרפואי הבכיר ביותר בארצות הברית שהוביל מאבקים בכמה מגיפות ומחלות, נעלם לפתע מהפודיום בבית הלבן. טראמפ לא אוהב ביקורת מבית, או ביקורת בכלל, וקידם את הרעיון שהמדינה תשוב לפעילות סדירה עד לחג הפסחא.

      "אני לא רוצה שהתרופה תהיה גרועה מהבעיה עצמה", הסביר טראמפ בריאיון לרשת פוקס, שמשמשת לו במה למעין נאומי קמפיין שאותם הוא לא יכול לערוך בשל המגבלות, ב-24 במרץ. "אפשר להרוס מדינה אחרת בצורה הזו, אם אתה סוגר אותה".

      כשבוע בלבד לאחר מכן, טראמפ החליף פעם נוספת את הדיסקט. מספר הנדבקים בארצות הברית כבר היה הגבוה ביותר בעולם, כשההנחה היא שיש חולים רבים שטרם אובחנו בשל מיעוט הבדיקות עם פרוץ המגיפה. הגרפים הראו שבקרוב מאוד, ארצות הברית תהיה מוקד הקורונה העולמי, ולמרות הגידול החד במספר המובטלים - יותר משישה מיליון - יהיה זה מסוכן ביותר לחזור לשגרה.

      "זה קריטי ביותר שאזרחי ארצות הברית יצייתו להמלצות ב-30 הימים הקרובים", הדגיש טראמפ ב-31 במרץ. "זה עניין של חיים ומוות, באמת". לפתע, נגיף הקורונה לא היה "רק שפעת". "הרבה אנשים חושבים שזה שפעת, אבל זה לא שפעת. זה אכזרי".

      ככל שהתגלו הכשלים בהיערכות ממשלו לקראת בואה של המחלה, כך טראמפ ובכירי ממשלו הגבירו את המתקפות שלהם נגד סין. הנשיא ורפובליקנים בכירים אחרים מכנים זאת "הנגיף הסיני", מונח בעל קונטציה גזענית וכזה המחפש להטיל את האחריות על בייג'ינג. לסין ולמשטר הדכאני שלה יש אחריות לא מבוטלת למשבר זה, אך אחרי הטיוח הראשוני והשתקת הרופאים שהתריעו בשער על הנגיף, היא הצליחה לקנות לעולם זמן. היו כאלו שניצלו אותו, גרמניה, למשל, ובמידה מסוימת גם ישראל, אחרות נותרו שאננות.

      ביום שלישי השבוע, היה טראמפ הקודר ביותר מאז פרוץ המשבר. ההערכות גורסות שעד 240 אלף אמריקנים עלולים למות מהנגיף, גם עם אמצעי ההרחקה החברתית.

      "אנחנו עלולים לאבד כאן, פוטנציאלית, יותר ממה שמאבדים במלחמות עולם בתור מדינה", הזהיר טראמפ לקראת בואם של שבועיים "כואבים ביותר".

      בית חולים שדה בסנטרל פארק, 31 במרץ 2020 (רויטרס)
      עד 240 אלף מתים, בתרחיש האופטימי. בית חולים שדה בניו יורק (צילום: רויטרס)

      ואם בבחירות בנובמבר עסקינן, טראמפ יכול לשאוב עידוד לפחות מהעובדה שיריביו הדמוקרטיים כלל אינם קיימים. הפריימריז נדחו במדינות רבות, הוועידה הדמוקרטית נדחתה בחודש ותתקיים רק באוגוסט ומי שצפוי להיות המועמד שלה בבחירות - ג'ו ביידן - ספון בביתו, אינו נראה ואינו נשמע. הבמה היומית היא של הנשיא, שבמידה רבה אחראי לבד לגורלו הפוליטי, כמו לגורלם של אזרחי ארצות הברית.