לפני קצת יותר מעשור אבחנה הוועדה לאנרגיה אטומית, האחראית על הכורים בדימונה ובנחל שורק, סדק באמון הציבורי ביכולתה למנוע דליפת קרינה מסרטנת. עובדים של מתקני הוועדה חלו ותבעו את מעבידיהם. במאמץ ההרגעה הוזמנו עיתונאים לנחל שורק, לפגישה עם מומחי בטיחות גרעינית (בטג"ר). בין טיעוניהם: גם אנחנו כאן, במרכז ובקריה למחקר גרעיני, ואף בנינו לומדים או מועסקים במתקנים, והרי לא היינו מסכנים אותם ואת עצמנו.
אחד מאנשי הבטג"ר היה ד"ר שמואל שפירא מ"הדסה", כעוס וקצר רוח מאז שהזקיף בשער נחל שורק התמהמה בזיהויו ובאישור כניסתו, בעוד שהפרחחים מהתקשורת מוחלקים פנימה בזריזות. בעיצומה של השיחה הקבוצתית, כשמונחים מדעיים ורפואיים התעופפו בחדר מצד לצד ככדורי פינג-פונג, שלף סגן-אלוף במילואים שפירא (כיום כבר אלוף-משנה) את נשק יום הדין. הוא חלף במבטו על פני השולחן העגול, נעץ את עיניו ביושבים ואמר, כשהוא מדלג בכל פעם על פני שניים, "אתה ואתה ואתה תמותו מסרטן".
כשהנידונים למוות התחילו להתאושש, אך לפני שהספיקו לבקש על חייהם, הסביר ד"ר שפירא שהיה זה רק איור להדגמה. הסרטן הורג אחד מכל שלושה ישראלים, אמר, ולכן סטטיסטית, לא אישית, זה מה שיקרה לבסוף לשליש מהנמצאים בחדר, ללא קשר לכורים הגרעיניים ולבטיחותם הקפדנית.
עוד בוואלה!
מאז אותו טיפול בהלם התרחשו שני אירועים, או תהליך ואירוע. הסרטן נחלש בהדרגה, קוטל רק אחד מכל ארבעה ישראלים ומקומו בראש הטבלה כגורם תמותה התערער; וד"ר שפירא, כעת פרופ' שפירא, התמנה למנהל המכון הביולוגי בנס ציונה. בתוקף תפקידו זה, הוא מנצח על אחד המאמצים הרבים למציאת החיסון לנגיף הקורונה, וגם חבר בצוות הטיפול במגפות (צט"ם), אלא שאינו היחיד שם וגם לא בהכרח המנוסה במומחים לניהול אירוע ביולוגי חריג - נגיף או מטח טילים החמושים בחומרי לחימה ביולוגיים. ההדים העולים מהצט"ם מלמדים על מחלוקות חריפות ועל הסתייגות מהקו של הנהלת משרד הבריאות במשבר הקורונה.
הכול עוד יגיע לוועדת החקירה, בתנאי שראש הממשלה הבאה לא יהיה בנימין נתניהו, האחראי ב-11 השנים שיסתיימו בעוד שבוע לליקויי המערך הבריאותי בישראל. בכל השנים הללו עמד נתניהו בראש הממשלה. בנוסף לאחריותו העליונה והרצופה, היה גם רוב השנים שותפו של יעקב ליצמן - נשיא מכון ליצמן למדע בדיוני - לאחריות הישירה למשרד הבריאות. שרי האוצר, היריבים הקשוחים של משרד הבריאות, היו אנשי הליכוד יובל שטייניץ ומשה (כביכול "כולנו") כחלון. רק שנה וחצי, מתוך תקופה זו, וגם בה באחריותו הכוללת, הוחזקו תיקי הבריאות והאוצר בידי שותפים עוינים, יעל גרמן ויאיר לפיד.
יש לכך משמעות משום שמבקר המדינה יוסף שפירא, בעקבות קודמו מיכה לינדנשטראוס, הצביע שוב ושוב על הפערים החמורים בהיערכות משרד הבריאות לחירום בציוד, במעבדות וברופאים, ועל מצוקתו הכספית לנוכח עמדת האוצר באישור הפוסק התקציבי הראשי, נתניהו. ראש הממשלה מכריע בשאלת האיזון בין ההוצאות השונות. הוא מתעדף. כשהוא נותן יותר להתנחלויות, או להכנות סרק להפצצת איראן, הוא נותן פחות למיטות טיפול נמרץ ולמנשמים - מחסור ידוע של 40% - ולציוד מיגון אישי לצוותים הרפואיים ליום פקודה. טרום קורונה, טרום מתניהו אנגלמן, גם נהגו מבקרי המדינה לפרוס צוותים לניטור המערכת המבוקרת - ומתוך כך, גם לתיקון ליקויים - בזמן אמת. הם לא הבינו, נחשלים (או שמאלנים) שכמותם, שתפקיד הביקורת ללקק למנהיג.
קברניט הטיטאניק
נתניהו מבין שוועדת החקירה תצלוב אותו ללא מפלט על העשור שלפני משבר 2020. לכן הוא פועל בשני צירים, תקשורתי ופוליטי.
תעמולתית, הוא מסיח את הדעת מאחריותו למצב המערכת בהגיע המשבר בדיבורים על תפקודו בעת המשבר, כרגיל בתיבול השוואות לזולת - הפעם ישראל מול מדינות אחרות (במדדים הנוחים לטיעוניו ובהתעלמות מאחרים), בהמשך להתבכיינותו על שנחקרו חשדות נגדו בעוד שחמלו על ראשי ממשלה, נשיאים ויריבים.
פוליטית, זאת סיבה נוספת להתעקשותו להישאר בראשות הממשלה שתקבע את מתכונת הוועדה - בדיקה או חקירה, ממלכתית או ממשלתית - ותכתיב את מסגרת עבודתה, והרי לא ייתכן שהמשבר החמור ביותר מאז בריאת העולם לא ייחקר להפקת לקחים ולמסמור האחראים. ועדת אגרנט, שהתמנתה בידי ממשלת גולדה מאיר כדי להציל את הדרג הפוליטי במחיר הקרבת הדרג הצבאי, התכחשה לחלוטין לרקע המדיני למלחמת יום הכיפורים ותחמה שרירותית את עבודתה ביום השלישי למלחמה. נתניהו ישאף שוועדת הקורונה תשכח את העבר שאין לו צידוק ותפתח ביום השלישי למלחמה, כשעמד על הסיפון וניווט מול הקרחונים וכו', כשהוא מדמה עצמו - בהקבלה בעייתית - לקברניט הטיטאניק, אדוארד סמית. מוועדה ממלכתית שתמנה ממשלת בני גנץ, בראשות שופט פעיל או בדימוס שתמנה נשיאת העליון אסתר חיות, לא יקבל צל"ש.
לא שחסרות לו סיבות לדבוק בראשות הממשלה ולא להישפט כאזרח מן השורה. סירובו להיפרד מתיק המשפטים מסגיר כוונה לשלוט בהליך בקשת החנינה, המחייב חתימת קיום של השר. נתניהו, חמש שנים לאחר שהתאהב בתיק התקשורת ואימץ אותו, רוצה להמשיך ולכהן בפועל כשר המשפטים, באמצעות סגן שר בדרג שר, כמו אמיר אוחנה או כפיל כלשהו שנתניהו ישלוף.
בקיץ 2021, בהתקרב מועד פרידתו מראשות הממשלה, ישפיע על מינוי היועץ המשפטי הבא, שייכנס לתפקידו בינואר 2022, אם אביחי מנדלבליט לא יפוטר עד אז (ומשבר מלאכותי סביב הדחת מנדלבליט יכול לשמש את נתניהו לפירוק הממשלה ולהימנעות מהעברת ראשותה לגנץ).
רק בצר לו, אם משרד המשפטים יהיה הקלף האחרון במשחק, יוותר עליו, כפי שעשה כשנאלץ לתת אותו לאיילת שקד למרות התנגדותה של שרה נתניהו. גם זה סימן לחומרת משבר הקורונה: מינון "רעייתי ואני" דולל עד קרוב לאפס והיא חדלה להצטלם לצדו בהופעות מחוץ לבלפור.
קורונה במקום איראן
ובעוד בחצר נתניהו מסיתים נגד שותפים מדומים למזימה עולמית, כגון קרן מלגות הלימוד בהרווארד של לסלי וקסנר, שבין בוגריה הרופאים יצחק קרייס ואיתמר גרוטו והקצינים יאיר גולן ואביב כוכבי, ספגו בסוף השבוע יומרותיו של נתניהו למדינאות עולמית שתי עקיצות אמריקניות. משרד החוץ בוושינגטון פירסם קול קורא להגשת הצעות, מיליון דולר כל אחת, למתווים ל"הכללה מלאה של קבוצות הנמצאות בשולי החברה הישראלית - ערבים ואתיופים - בתהליכים פוליטיים וכלכליים". זאת הבעה מוחצת של אי-אמון בנתניהו עד כה ומכאן ואילך.
בנוסף, הטיל שר החוץ מייק פומפאו עיצומים על מדעני גרעין באיראן. פומפאו בא לקלל ונמצא מברך. המדענים, אמר - גם על סמך הארכיון האטומי שנלקח מטהראן במבצע המוסד (ואמ"ן, אבל הוא לא שייך למשרד ראש הממשלה ואינו מוסיף ליחסי הציבור של יוסי כהן) - עבדו במיזם הגרעיני, "עמאד", לפני 2004, והם ממשיכים להשתייך לסגל מועסקי המשטר, שלא גנז את חלום החייאת תכניתו. כלומר, פומפאו חוזר ומודה שזה 17 שנה, מאז הפלישה האמריקנית לעיראק, אין לאיראן תוכנית גרעינית פעילה. היא לא פיטרה את המדענים, שכמובטלים (לקח גרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה ורוסיה לאחר המלחמה הקרה) היו מסוכנים יותר כשכירי חרב גרעיניים; אבל לאזהרות נתניהו מפני קרבת הנשק הגרעיני האיראני לא נמצא ביסוס.
בין כה וכה נעלמה איראן - למעט בהצעות החוק "האיראניות" של כחול לבן - מהמלל המאיים של נתניהו והוחלפה בקורונה. היא גם לא תחזור במהרה. אחרי הקורונה, כשהציבור חש על בשרו משבר בריאותי וכלכלי מהו, יתקשה פוליטיקאי ישראלי לשווק מבצע עם מחיר מוחשי בנימוק שבלעדיו ייתכן, אך לא ודאי, שהמחיר היה גבוה יותר.
ולכן, בהקבלה לאהוד ברק ולהכנות האמיתיות או המדומות לתקוף באיראן בתחילת העשור, גם כשגנץ היה רמטכ"ל, נשארה החידה ואולי הטרגדיה של גנץ: האם מתחת לפרצוף הילד טוב כפר אחים מסתתר תכסיסן-על, המתחזה למתמקח על סעיפים במסמך הכניעה לנתניהו - איזה מזון יוגש לו במגורי הקצינים במחנה השבויים וכמה שעות ביום ישחקו שם כדורעף - בעודו דבק בגוש ה-61, ממתין לשני האירועים החשובים של תחילת השבוע, בג"ץ ועדות הכנסת ובחירת היו"ר החדש, ונחוש להקים ממשלה ויהי מה; או שהוא הזוחל הגבוה ביותר ביקום.
לא שאיפות חסרות לגנץ, אלא עורמה ורעבתנות. 38 שנה בצבא תפרו לו מדי שרד של קצין קבע, משרת ציבור. במים, הוא צף ולא חותר. סגידתו המופגנת לממלכה אצילית במובן האנושי ומרתיעה בהקשר המנהיגותי. היא מזכירה את האלוף אליהו בן-חור, המתקוטט במטכ"ל בתש"ח ויוצא לחזית כטוראי; ואת האלוף אודי אדם, המתגייס למילואים כנהג של מוביל טנקים.
גנץ סיפר פעם על תורנותו ב"נשק וסע" בראש העין. בדרבונה של רעייתו, רויטל, לבש אפוד זוהר וסייע להורים לפרוק ממכוניותיהם תלמידים על תיקיהם ולהכניסם בבטחה לבית הספר; והכל התפעלו מהרמטכ"ל הלבבי המתפקד כאחד האזרח. זה נחמד, ובמקרה של גנץ גם אמיתי ולא מבוים כתוכן שיווקי, אבל לא משקף אומץ אזרחי, עקרונות, תחבולנות, שליטה במפלגה, בברית פוליטית ובמדינה. נשק וסע, בסדר, אבל מי מנשק את מי, היכן, לאן נוסעים, ומי משתעשע במעילה בפיקדון שקיבל מבוחריו ומתנדב לתפקיד הנהג של מיס שרה.
הטעות הבסיסית של גנץ, מוסרית ופוליטית, בשבוע שמאז מינויו למרכיב הממשלה, הייתה נכונותו המופגנת להשלים עם העברת ההרכבה לנתניהו. היה עליו לסרב לחלוטין למו"מ עם נתניהו. לא עם הליכוד - איתו אפשר להידבר, וגם זאת רק מנקודת מוצא של גוש ה-61 - אלא עם הנאשם, מי שקורא לגנץ "להיכנס מתחת לאלונקה" ומתכוון להיות זה ששוכב בה, בטלטלות נסבלות, בעת שגנץ יסחוב אותה.
לבן, תאומו של הכחול, הוא ליכוד בלי נתניהו. בליכוד הרי כבר שמעו שכדי להציל את עצמו, באמצעות הצלת יולי אדלשטיין, נתניהו זרק את ישראל כץ ממשרד החוץ והועיד את התיק הבכיר היחיד, האוצר, לניר ברקת, שאותו הוא מסמן כיורשו, בבחינת אשכול אצל בן גוריון. ועדיין, בהכנעה של עבדים ללא ספרטקוס, הם ממלמלים, אהבתי את אדוני. יש שם כר נרחב לעבודה פוליטית, וכך גם אצל נפתלי בנט הלהוט להישאר שר הביטחון - אם משה דיין עבר אל מנחם בגין למען תיק החוץ, בנט מסוגל לעשות זאת לטובת הביטחון אצל גנץ (החשש מכך הרי סידר לו את התיק אצל נתניהו) - אבל גנץ יושב עם מכונית מפונצ'רת על דוקרני הנדל-האוזר ואינו יוצא מהרכב להחליף צמיגים.
גנץ הוכיח סופית, אמנם עם חריגים, שגנרלים אינם מתאימים לפוליטיקה סיטונאית וקמעונאית, עם בוחרים ועסקנים. הם אנשי מערכת המפעילים אנשי מערכת אחרים, עולים לאיטם במדרגות המערכת ואינם יודעים איך לדהור אל הקומה העליונה - או לצנוח אליה - ולהשתלט עליה. החריגים הם יחידים אנוכיים בעליל, מתריסים כלפי המערכת אך מיטיבים להשתמש במנופיה, כמו משה דיין או אריק שרון, ובמידה פחותה גם ברק.
לא הכול אבוד, כי גנץ למד בסוף השבוע שהציבור שתמך בו, חרף פגמיו הגלויים, כמוביל התנועה נגד נתניהו, יפנה נגדו בחריפות אם יתמסר לנתניהו ולא ינצל את שלושת (או חמשת) השבועות הבאים להצגת ממשלה. בסופו של דבר, מרוב פניות פרסה, הוא עוד עשוי להגיע בטעות ליעד. בינתיים, עם רוב בכנסת וראשות מוסדותיה, הוא יכול להשיק חקיקה שתוודא לא רק שנתניהו ייפסל כנאשם, אלא גם שייתן דין וחשבון בפני ועדת חקירה לפערי מערכת הבריאות בעשור שלקראת משבר הקורונה.